אורפיאוס

המוזיקאי הגדול מכל בני התמותה היה אורפיאוס. בהיותו בנו של נסיף תרקיה ושל המוזה קליאופי, הוא היה חביבו של אפולו, שהעניק לו לירה מופלאה. אורפיאוס נעשה לחסיד נלהב של דיוניסוס, והוא נהג לפי הפולחן המיסטי. הוא רכש מיומנות רבה בנגינה על הלירה. כוחה המאגי של הנגינה היה כה רב, עד כי בשעה שניגן, נהרות שינו את מסלולם, עצים וחיות פרא הלכו בעקבותיו בהתלהבות, אבנים הסתדרו סביבו במעגלים, ושום כוח אנושי, שמימי או טבעי, לא עמד בפני קסמו.

אורפיאוס הפליג בשעתו על הארגו וחולל פלאים באמצעות נגינתו. הספינה החלה לנוע מכוח הנגינה; מריבות נשכחו מלב בהשראת צליליו הקסומים; וחותרים תשושים שאבו כוח מלחניו. פעם אחת הציל אורפיאוס את חיי האנשים שעל הספינה. היה זה כאשר נגינתו משכה את לב אנשי הצוות והרחיקה אותם משירתן הקטלנית של הסירנות.

הוא התאהב באאורידיקה, נימפת היער, והיא הסכימה להינשא לו. ביום הכלולות רדף אריסטיוס אחרי אאורידיקה, לאחר שנשבה אף הוא בקסמיה. במנוסתה נכנס אאורידיקה לשדה, הוכשה על ידי נחש צפע שרמסה ברגליה, ומתה. אורפיאוס לא ידע נפשו מרוב צער, אך הוא החליט לרדת לעולם התחתון ולשכנע את הדס ואת פרספונה לשחרר את בחירת לבו. כלב השמירה של הדס נשבה בקסמי נגינת הלירה שלו, והתיר לו להיכנס. הוא המס את לבבן של הפוריות והילך קסם על כל כוחות האימה בעולם התחתון. מלך הגיהנום והמלכה התרככו לשמע נגינתו והתירו לו לקחת את אאורידיקה בחזרה אל עולם החיים, בתנאי שלא יפנה את פניו לאחור בדרכו לשם. אורפיאוס הוביל את אהובתו חזרה אל עולם האור. בפתח מערת השאול הוא הציץ בחרדה לאחור, משתוקק לראות את אאורידיקה. אך הוא מיהר לעשות כן, משום שהיא עדיין לא הופיעה בתוך המערה. היא נמוגה לנגד עיניו כשהיא ממלמלת "היה שלום".

מאז אותו היום הוא הדיר רגליו ממקומות מיושבים, ופנה אל מדבריות תרקיה. הוא המשיך לנגן בלירה, אך עשה זאת בלי ההתלהבות שאפיינה אותו בעבר. אורפיאוס לא נישא עוד לאישה, ועל כך שנאו אותו המינדות שטופות הזימה. יום אחד, כשהלך לו ביער, קפצו עליו מעריצותיו המטורפות של דיוניסוס וקרעו אותו לגזרים. הן השליכו את ראשו לתוך הנהר, שסחף אותו אל הים, ומשם הגיע הראש לאי לסבוס. באי זה החל הראש הכרות להתנבא.

פרשנות


האגדות על אודות מלאגרוס ואורפיאוס מציגות שני גיבורים הנשבים בקסמיה של אישה, ובכך ממיטים על עצמם חורבן. מלאגרוס הוא לוחם חזק ומיומן; ולמרות היותו נשוי, הוא חושק בנערה הנערית אטלנטה, הורג את דודיו לעמנה, ובכך גוזר על עצמו מוות. אורפיאוס, לעומתו, הוא מוזיקאי עדין ומסור שדבק באהבתו לאאורידיקה שנים רבות לאחר מותה. דבקות זו מעוררת עליו את חרונן של המינדות. היוונים התייחסו לחייהם המופקרים של האלים כאל דבר לגיטימי, אך אהבה עיוורת ונמהרת הייתה אהבה מסוכנת, משום שהיא הרסה את שיקול דעתו של האדם. האהבה הייתה סוג של שכרות, והיה בכוחה להחיש את קצו של הגיבור.

תרבות שלמעלה על נס את הערכים ההרואיים, מורידה בדרך כלל את הנשים למעמד נחות. אורפיאוס עשה מעשה שנתפס כפגיעה בגבריות, כאשר הקדיש את כל חייו לזכרה של אישה, בת-זוגו. אורפיאוס מסמן את סופה של המסורת ההרואית, משורר ומוזיקאי שהאלכסנדרוניים העלו למעמד של גיבור. לעומתו, יש גיבורות כה אכזריות וגבריות, כמו מדאה ואטלנטה, שנראות כטורפות את הגברים התובעים בעלות עליהן. הגבר הרכרוכי והאישה הנוקשה היו לרבו דמויות שלא הסבו נחת ליוונים - היפוך מוחלט של הדימויים המקובלים לשני המינים.

החומר הבסיסי של האגדות ההרואיות הוא בערך אותו החומר המופיע בצהובונים של ימינו, קרי סקס, אלימות, ומעשי נסים. אך בעוד מרכיבים אלה מוצגים באקראי ובלי סדר, הרי שבאגדות ההרואיות נתנו להם צורה ומשמעות. לעתים קרובות הגיבור הוא האיש שקיבל את ברכת האלים להיפטר מן הרוע שבעולם. הוא מבצע את מעשי גבורתו ללא היסוס, ואם הוא נופך בעת מילוי תפקידו, תהילתו מאריכה ימים אחריו. סקס, אלימות ומעשי נסים הם אמצעי הביטוי הטבעיים שלו.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה