אהבותיו של זאוס

לאחר הדחתו של קרונוס, הטילו זאוס ואחיו גורלות כדי לקבוע איזה חלק של העולם יהיה בשליטתו של כל אחד מהם.  כך זכה זאוס בשליטה על השמים; פוסידון זכה למשול בימים; והדס קיבל לידיו את השאול. באותו מעמד נקבע גם כי האדמה, ובפרט האולימפוס, תהיה משותפת לשלושתם. פרט לזכייתו בכוח הרב ביותר, נהנה זאוס מיתרון נוסף למיקומו כאל השמים. מקום מושבו בשמים הקנה לו את הגישה לכל כלילת חן שתישא חן בעיניו. אכן, כאל השמים ציפו ממנו שיפרה את הארץ; ושום אלה, נימפה, או בת תמותה לא יכולה הייתה להתנגד לחיזוריו על פי רוב.


לזאוס היו נשים אחרות לפני הרה. הראשונה הייתה מטיס(חכמה), שאותה בלע זמן קצר לפני שילדה את אתינה, משום שידע שבנה השני עתיד להדיחו מכס מלכותו. אך כדי לאפשר לאתינה לחיות, כבנה הבכור של מטיס, ציווה זאוס על הפיסטוס לבקע את מצחו בגרזן, ומראשו זינקה החוצה אתינה, חמושה מכף רגל ועד ראש. ואולם בזכות בליעתה של מטיס ירש זאוס את חכמתה.

אשתו השנייה, תמיס(צדק אלוהי), ילדה את "העונות", את "הסדר הטוב", את "הצדק האנושי", את "השלום" ואת הגורל. אשתו השלישית הייתה אאורינומה, נימפת ים שילדה את שלוש הגרציות. לאחר מכן נמשך זאוס לאחותו דמטר, והיא דחתה אותו אך הוא הופיע בדמות פר ושכב אתה. משניהם נולדה פרספונה. לאחר כמן נשא זאוס את הטיטנית מנמוסינה (זיכרון), שילדה את תשע המוזות. מסופר על לטו שהייתה בת לווייתו של זאוס. היא ילדה את הרטמיס ואת אפולו, לאחר שנרדפה זמן רב על ידי הרה.

זאוס נשבה לבסוף בקסמה של האלה, שלימים תהיה אשתו הקבוע - הרה. לאחר שנכשלו ניסיונותיו לחזר אחריה, הופיע בפניה בדמות קוקייה פרועת ראש. הרה ריחמה על הציפור, והניחה אותה בחיקה. ואז חזר זאוס לדמותו האמיתית ואנס אותה. הרה החליטה להינשא לו, כדי לכסות על הבושה, והשניים נישאו ברוב פאר כיאה לאלים. לנוכח תאוותנותו של זאוס וקנאותה של הרה, כל בר דעת יכול היה לראות שנישואיהם נדונו להיות רצופי ריב ומדון ועצב.

מנישואיהם נולדו ארבעה ילדים, הבה, נושאת הגביע לאלים; ארס, אל המלחמה: איליתיה, אל הלידה; והפיסטוס, אל הנפחים וחרשי המתכת. הרה טענה כי הפיסטוס נולד ברביית בתולין, אולי כנקמה על כך שזאוס הוליד את אתינה שלא כדרך הטבע. זאוס מעולם לא התעניין כל כך בשני בניו החוקיים, הרס והפיסטוס. שתי בנותיו החוקיות כמעט שלא היו קיימות בעיניו. פעם אחת התערב הפיסטוס באחת ממריבות הוריו, וצידד באמו, הרה. זאוס זעם, והשליך את בנו המכוער מהר האולימפוס אל האי למנוס, וכך נעשה הפיסטוס חיגר לצמיתות.

הוויכוחים בין זאוס לאשתו הפכו לעניין שבשגרה. זאוס המשיך לנהל פרשיות אוהבים בזו אחר זו, ואילו הרה לא יכולה הייתה להענישו על כך, משום שהיה חזק הרבה יותר ממנה. אך היא הסיטה את יצר נקמנותה לעבר הנשים שאתן התעסק זאוס, ולעתים קרובות השכילה לנצל זאת עד תום.

חלק מפרשיות האוהבים של זאוס הסתיימו בהולדתם של אלים ואלות חדשים. הקשר שלו עם מטיס הניב, כמובן, את אתינה, האלה הלוחמת של החכמה והאומץ. לילה אחד, כשהרה נמה את שנתה, זאוס התנה אהבים עם אחת מהפלידות, מיה, שילדה את שליח האלים הערמומי, הרמס. לפי כמה גרסאות זאוס הוליד את אפרודיטה, אלת האהבה, מהטיטנית דיוני. וכשלקח את לטו כבת לווייתו, הוא היה קרוב לוודאי נשוי להרה, משום שהרה רדפה את לטו ואילצה אותה ללדת את ילדה בארץ של חשכה מוחלטת. לאחר שהיטלטלה ממקום למקום ברחבי יוון, הגיעה לטו לאי אורטיגיה, וילדה ללא כאבים את ארטמיס, הציידת הבתולה. כעבור תשעה ימים היא ילדה את אפולו, אל האור והנבואה, על האי דלוס. כל האלים והאלות הללו היו אולימפיים לכל דבר, משום שהיו להם שני הורים אלוהיים.

אלא שהיה אל חשוב אחד שנולד לזאוס ולאם בת תמותה. היה זה דיוניסוס, אל היין והטקסים האקסטטיים, שמעולם לא קיבל מעמד של אל אולימפי. אמו הייתה נסיכת תביי, סמלה. זאוס ביקר אצלה בלילה חשוך אחד, והיא הרגישה בנוכחותה של ישות אלוהית, ושכבה אתו. כשגילתה סמלה שהיא בהיריון, התפארה שזאוס הוא האב. כשנודע הדבר להרה היא באה אליה, במסווה של מינקת. הרה שאלה אותה כיצד ידעה כי זאוס הוא האב, אך לסמלה לא היו הוכחות. הרה מציעה לה שתבקש מהאל להיראות בפניה במלוא הדרו. כשהגיע זאוס לביקור נוסף אצל הנערה הוא שמח כל כך להיות אתה, והבטיח לתת לה כל שתבקש. היא ביקשה שיחשוף את צורתו האמתית. זאוס מעולם לא הפר את הבטחותיו, ולדאבונו נאלץ לחשוף בפניה את דמותו האמתית, התפרצות של זוהר ששרפה את סמלה ולא הותיר ממנה זכר. אך זאוס הציל את התינוק שברחמה; הוא שתל אותו בתוך ירכו עד שיגיע זמנו להיוולד ולהיות האל דיוניסוס. עצם הולדתו מתוך ירכו של זאוס זיכתה אותו לחיי נצח.

בין צאצאיו של זאוס היו גיבורים כגון פרסאוס, קסטור, פולידאוקס, והרקולס הגדול. חלקם ייסדו ערין או רצות, כמו למשל אפפוס, שייסד את ממפיס; ארקס, שמלך על ארקדיה; לקדמון, מלך לקדמון ומייסדה של העיר ספרטה. אחד מצאצאיו היה המחוקק החכם ביותר בדורו, המינוס הראשון. אחת האלות הייתה כלילת היופי, הלנה מטרויה. ואחר היה טנטלוס, יצור מפלצתי מושחת, שהקריב את בנו, פלופס, כקרבן לאלים. ככלל, מבין ילדיו של זאוס, בני התמותה היו, מסיבה כלשהי, מיוחדים יותר.

לעתים התפרסמו אמותיהם בשל עניינים שמעבר ליופיין המהלך קסם על זאוס. לדה, למשל, הטילה ביצה לזאוס, לאחר שזה ביקר אצלה בדמות ברווז, ומן הביצה בקעו הלנה וקליטמנסטרה, קסטור ופולידאוקס. ומאחר שבעלה של לדה, טינדראוס, התנה אך הוא אהבים עמה זמן קצר אחרי זאוס, אבהותם המדויקת של הרביעייה הייתה מוטלת בספק.

איו האומללה נודעה בשל היותה קרבן לרדיפותיה הממושכות של הרה. זאוס התאהב באיו ופיתה אותה תחת מעטה סמיך של עננים, כדי לחמוק מעינה הפקוחה של הרה. אך קשה לשטות באישה כמו הרה; היא ירדה מהאולימפוס, פיזרה את העננים, ומצאה את זאוס עומד ליד עגלה, שהייתה לא אחרת מאשר איו. הרה שאלה ברוגע אם תוכל לקבל לידיה את העגלה, וזאוס מסר לה אותה מיד, נמנע מלתת הסברים. הרה ידעה כי זו איו, ולכן שמה אותה במשמר, והפקידה אותה בידיו של ארגוס, השומר בעל מאה העיניים. בסופו של דבר שלח זאוס את בנו הרמס לשחרר את איו מידיו של ארגוס, משימה קשה מאוד, משום שארגוס מעולם לא נרדם. הרמס הצליח בערמתו להרדים את ארגוס בעזרת סיפורים וניגון חליל, ומיד הרגו. הרה הנציחה את זכרו של ארגוס בכך שהדביקה את עיניו בזנבה של ציפור המחמד שלה, הטווס. אלא שדעתה של הרה לא נחה, והיא שילחה את זבוב הבקר לרדוף את איו בכל מקום על פני האדמה. איו, שלבשה עדיין דמות של עגלה, התרוצצה בטירוף מארץ לארת, כשהיא מתייסרת כל העת מעקיצותיו של הזבוב. יום אחד היא פגשה באקראי את פרומתיאוס, כבול לשן הסלע בקווקז, ושניהם שני קרבנות העוול האלוהי, דנו בתסבוכת שאליה נקלעה איו. פרומתיאוס ציין בפניה כי סבלה עתיד להימשך עוד זמן רב, אך בבוא העת היא תגיע לנילוס, תשוב לדמותה האנושית, תלד את אפפוס, בנו של זאוס, ותזכה לכבוד רב. ומצאצאיה יצא הרקולס, האיש שעתיד להתיר את פרומתיאוס מכבליו.

אמנם הרה לא הרפתה מאיו והתמידה בענישתה, אך אירופה, לעומת זאת, הצליחה להינצל מציפורניה. בוקר אחד חלמה בתו היפה של מלך צידון חלום, ובחלומה ראתה שתי יבשות שנראו כשתי נקבות, וכל אחת מהן טענה לבעלות עליה. אירופה הייתה שייכת מלידה לאסיה, אך היבשת השנייה, האלמונית, אמרה שזאוס ייתן לה את אירופה. מאוחר יותר, בזמן ששיחקו אירופה ונערותיה ליד הים, התאהב זאוס בנסיכה, ולבש דמות של פר יפה תואר ויפה מראה. הוא התקרב אל הנערות בעדינות, והן הוקסמו ממנו ורצו לשחק אתו. זאוס כרע ברך ואירופה טיפסה על גבו. לאחר מכן זינק הפר למים, ובמסעם בים התלוו אל זאוס ואירופה יצורי ים מוזרים: נימפות ים, טריטונים, ופוסידון בכבודו ובעצמו. רק אז הבינה אירופה כי הפר אינו אלא אל מתחזה, והיא התחננה בפני זאוס שלא ינטוש אותה. זאוס ענה לה במאמרו כי הוא לוקח אותה לכרתים, מקום הולדתו, וכי בניה שיוולדו לה ממנו יהיו מלכים עצומים שימשלו באנושות. בבוא העת, ילדה אירופה את מינוס ואת רדמנתיס, שליטים חכמים שנעשו שופטי המתים בשאול. ואירופה קראה יבשת על שמה.

על אף כיבושיו, לא תמיד נחל זאוס הצלחה במרדפי האהבה. הנימפה אסטריה הצליחה להתנגד לו רק בזכות צעד נואש שנקטה - היא הפכה את עצמה לשליו, הטילה עצמה אל הים, והפכה לאי הצף אורטיגיה. באחד המקרים, התנכר זאוס עצמו לנימפה תטיס לאחר שגילה כי היא עומדת ללדת בן שהיה עצום מאביו. כמו כן, זאוס לא הגביל את פרשיות האהבים שלו לנשים בלבד; כשהתאהב בגנימדס הנער, שלח עיט שיחטוף אותו ויביא אותו אל האולימפוס, לשרת כנושא הגביע שלו.

פרשנות


בפוסטים הקודמים ראינו את עצמתו של זאוס, מלך האלים ומפיץ הצדק לבני האדם, אך כאן הוא מתגלה כיוצר ומוליד. כפי שציין ה. ג'. רוז, היוונים יכלו לבחור בין יצירת זאוס פוליגמי, לבין זאוס מופקר בהעדפותיו המיניות, משום שתפקידו של אבי האנושות היה בעיניהם תפקיד חיוני, שאין לוותר עליו. זאוס השיג נשים ככל שפולחנו התפשט ממקום למקום, ובכל אזור שאליו הגיע היה עליו לשאת את אלת האדמה המקומית. עם זאת, פוליגמיה, ריבוי נשים, הייתה זרה ליוונים ובלתי מקובלת, ולכן נאלצו לעשות אותו מופקר בהעדפותיו המיניות. האל המלכותי שהיה אביהם של שבעה אלים אולימפיים גדוים היה גם אביהם של כמה בני אנוש, ורבות הן משפחות המלוכה או המשפחות בעלות ההשפעה מייחסות עצמן לשושלתו של זאוס. לכן, אם מלחמותיו עם הרה ובגידותיו בה החלישו את מעמדו, זה היה המחיר שאותו נדרשו היוונים לשלם בעבור אילנות היוחסין המהוללים שלהם.

המיתוסים על אודות זאוס עוסקים בראש וראשונה בחיזוק שליטתו באלים ובבני האדם. שליטתו בפנתאון האולימפי באה לידי ביטוי במידה רבה בזכות העובדה שהיה אביהם של שבעה מהאלים הראשיים. פעם נוספת אנו רואים את ההאנשה של האלים. לזאוס ולהרה יש קווי אישיות שונים והם נמצאים בסיטואציה משפחתית ריאליסטית. לכל מה שהם עושים יש מניע מובן. לכן, בעל פעם שזאוס לובש צורת חיה, הוא עושה זאת כדי לרצות את יצר התאווה שלו. היוונים היו אחוזי דיבוק בכל הקשור לסדר. ושב ושוב הם חיפשו נימוקים והסברים למיתוסים שלהם, בנסותם לפרש את אי הבהירויות ולנשוך במרכיבים הדמיוניים מעט מהימנות. אך, דא עקא, בניסיונותיהם להאניש את האלים ולקרבם להבנה האנושית הם גם הפחיתו בערכם, ושללו מהם חלק מעצמת ומהמסתורין שלהם. ניתן למלא טורי רכילות רבים במעשיות עסיסיות על אודות האלים היווניים. כאילו היו הם הגרסה האלמותית של "חוג הסילון" המושלכות על אלים, ורבות מתכונות אלה אינן מן המוסריות ביותר. יהירות, רדיפת בצע, זימה, תככנות - כל אלה הן תכונות בולטות של אלי יוון.

3 תגובות: