דיוניסוס

בהיותו אל היין היה דיוניסוס מחובר לאדמה. מאחר שאמו, סמלה, הייתה בת תמותה, זכה דיוניסוס במעמד של חצי אל. וכמו הגפנים שנטע, כך גם דיוניסוס עצמו נקרע לגזרים אך שב לחיים. הוא יכול היה להשרות על אדם חזיונות נשגבים או להשפיל אותו ולהביאו לידי אכזריות מטורפת באמצעות כוחות השכרות שלו. הפולחן שלו צוין בטקסים אקסטטיים, בשתייה מופרזת עד טירוף הדעת ביערות, ואף בחגיגות דרמטיות ומרוממות נפש. לעתים קרובות התלוו אליו מינדות, או בכחיות: נשים פראיות הנושאות מוטות שבראשם אצטרובלים.

כשמתה אמו של דיוניסוס מן הברק, לאחר התגלות זאוס בפניה, לקח זאוס את העובר ותפר אותו לירכו. האל החדש התפתח לו בתוך הירח ונולד מחדש. אלא שהרה שמרה בלבה טינה לילד, ושלחה טיטנים שיקרעו אותו לגזרים, וכך הם עשו. אך הטיטנית ראה, סבתו, השיבה אותו לחיים. וזאוס ערב לשלומו של דיוניסוס. הוא גודל על ידי נימפות ההרים, וכשהגיע לבגרות, המציא את היין. לאחר מכן החל לבסס את גידול הגפנים באסיה הקטנה ובהודו, בעזרת טקסים ומסתורין. במקומות מסוימים הוא נתקל בהתנגדות, אך רע ומר היה גורלם של המתנגדים. מלווה במינדות, ביקר דיוניסוס בעיר תביי, ששליטה היה המלך פנתאוס, בן דודו. פנתאוס תיעב את הבחור הצעיר והזר הזה בעל המראה המתהולל, ואת בנות לווייתו העולזות. הוא ציווה לכבול את כל החבורה ולכלוא אותם, בניגוד לעצתו המפוקחת של החוזה טירסיס. שום כוח על פני האדמה לא יכול היה לכבול את האל ואת בני לווייתו; הם נמלטו בקלות רבה. דיוניסוס נעל את ארמונו של פנתאוס, והכה אותו בשיגעון. פנתאוס המעורער החליט לרגל אחד המינדות בשעת התהוללותן והתחפש לאישה. אי-שם בהרים הוא התקרב בחשאי אל הנשים אחוזות הטירוף בשעה שסעדו את לבן בחיות שזה עתה קרעו לגזרים. המינדות רצו לעבר פנתאוס בחשבן כי הוא חיית פרא. אמו של פנתאוס תלשה את ראשו במו ידיה, ואילו האחרות שיסעו את איבריו אחד לאחד.

באירוע אחר, התהלך לו דיוניסוס לאורך החוף, כשלפתע התנפלו עליו שודדי ים: הם ראו את עלם החמודות הלבוש במיטב מחלצותיו, וחשבו שיוכל לקבל תמורתו כופר נאה. השודדים ניסו לכבול אותו על סיפור הספינה, אך כל ניסיונותיהם לא צלחו, משום שהכבלים נשרו שוב ושוב. ההגאי, שהבחין בכוחות העליונים של השבוי, התחנן בפני הקברניט לשחרר את האל, אך הקברניט דחה בבוז את הצעתו. ואז, בהוראת דיוניסוס, זרם של יין שטף את רצפת הספינה, וגפן החלה להשתרג סביב התורן. כן דיוניסוס לבש דמות של אריה ושל דוב, והבהיל את צוות הספינה עד מוות. כשהלם דיוניסוס בקברניט, קפצו אנשי הצוות לים בבהלה, פרט להגאי, והפכו לדולפינים. כששב האל לדמותו המקורית, הרגיע את ההגאי המבוהל ואמר לו כי הוא מצא חן בעיני בנם של זאוס וסמלה.

דיוניסוס מעולם לא היה מאהב גדול, אך הוא בהחלט ניחם את הנסיכה אריאדנה, לאחר שתזאוס הגיבור נטש אותה. למעשה, אריאדנה ילדה לו כמה ילדים, וכשמתה הניח את כתרה בשמים, כאות לאהבתו אותה. הוא גילה נאמנות גם כלפי אמו, אותה לא ראה מעולם. דיוניסוס גמר אומר להוציאה מן העולם התחתון. הוא ירד, דחק את המוות הצדה, והעלה את סמלה אל מחוץ לאזור הקודר ההוא. בזכות קשריו עם זאוס יכול היה דיוניסוס להבטיח לאמו מקום צנוע באולימפוס.

המקורות לסיפורים אלה משתרעים על פני שמונה מאות השנים המפרידות בין הומרוס לאובידיוס. עם זאת, יש במיתוסים הללו עקביות מסוימת. רובם סובבים סביב סכוסוך כלשהו. היוונים נטו להתפלמסות, ואהבו קרבות, תחרויות, קרב מוחות והתנסויות. האפוסים של הומרוס, המשחקים האולימפיים, הדיאלוגים של אפלטון והמלחמות החוזרות ונשנות בין הערים היווניות כל אלה משמשים עדות לשכיחות הסכוסוך בתרבות היוונית. אין ספק, סכסוכים פורצים בכל חברה, אלא שאנשי יוון העתיקה הפכו אותם לדרך חיים, ויצרו תרבות דינמית, אך בלתי יציבה.

במיתוסים הללו על אודות האלים אנו יכולים למצוא את מקור הסכסוך כשאנו חדורי יראת כבוד. היוונים קיבלו עליהם את מגוון האלים הללו משום שהאלים דמו ליוונים בהתנהגותם. אף כי מוסריות כמעט שלא הייתה קיימת בקרב האלים האולימפיים, האלים והאלות היו חדורי תודעה באשר למה שמגיע להם. היוונים היו עם גאה, והם יצרו אלים ואלות שחיו בגאווה. בהיותם יפי תואר, חסונים ובני אלמוות, אלים ואלות אלה נעשו יותר ויותר קנאים לכבודם. אחד המוטיבים העוברים כחוט השני בכל המיתוסים הללו היה הרעיון שבני תמותה שהפרו את זכויותיהם של האלים נענשו בעונשים כבדים. ארכנה, אקטאון, טירסיס, אנכיסס, מטנירה, פנתאוס, ואדוניס, כל אלה הם דוגמאות לעניין זה. מוטיב נוסף שחוזר על עצמו מתייחס לכך שאת כל המחלוקות בין האלים יש ליישב בהסכם בוררות. פוסידון ואתינה, אפולו והרמס, אפרודיטה ופרספונה ודמטר והדס, נאלצו לפתור את הסכסוכים ביניהם בדרך זו. ולעתים אחד מבעלי הדין, או שניהם, לא רוו נחת מן הפתרון. שמים שבהם מושלים אלים גאוותנים הם מקום בלתי יציב בדיוק כמו ארץ שטופת גאווה. למעשה, הדבר היחיד ששמר על אחדות באולימפוס היה כוחו של זאוס, שכיהן כשופט עליון. לו נישאה דרשת ההר המפורסמת של ישו על האולימפוס ולא על התבור, היו דבריו נופלים על אוזניים ערלות.

שלושה מבין המיתוסים שצוינו בפרק זה הם מיתוסים מן הצומח. סיפורה של דמטר קשור למחזור השנתי של לבלוב וקמילת הדגן, ואילו סיפורו של דיוניסוס קשור לעונת גידול הגפנים. להבדיל מאלים אחרים, שתי האלוהויות הללו חייבות לעבור מסלול ייסורים; דמטר התייסרה בעקבות אבדן בתה ודיוניסוס התייסר בעקבות ביתור גופו. יתרה מכך בכל אחד מהסיפורים יש לעולם התחתון תפקיד חשוב. בהיותו ממלכת המוות הוא מייצג את המקום שאליו יגיע כל יצור חי. אך בעצם העובדה שפרספונה ודיוניסוס יכולים להופיע מתוכו, בדיוק כמו שדגן וגפן נולדים מחדש בכל שנה, יש בה כדי להציע לבני תמותה תקווה לתחיית המתים.

המיתוס השלישי מן הצומח, זה של אפרודיטה ואדוניס, הוא אמירה מחודשת של המיתוס על אודות עשתר ותמוז, המופיע בפרק "מיתולוגיה בבלית". היוונים נטו להפוך את סיפור עשתר לפרודיה על מיתולוגיה מן הצומח. נראה שבריב בין אפרודיטה לפרספונה יש קצת מעבר להתנצחות הקולנית שבין שתי המטרוניות.

שוב אנו מבחינים בייחוס אישיות לאלים. לרוב תלויה אישיותו של אל בתפקידים הוא ממלא. לכן אך טבעי הוא שפוסידון, אל הים, יהיה סוער, או שארטמיס, אלת היער, תהיה גברית, או שהרמס, אל המסחר והגנבה, יהיה פיקח, או שאפרודיטה, אלת האהבה, תהיה מפתה, וכיוצא באלה. בנוסף, בעוד האלים הרוויחו מתהליך זה חיות וייחודיות, הם הפסידו כל תכונה נשגבת שהייתה להם, והחלו לפנות לקהל מצומצם וצר. מן הרגע שבו הוגדרו מאפייניהם, תפקידיהם, ומעשיהם, לא יכלו עוד האלים היווניים להתפתח. בגלל כל הזוהר הם הפכו לסטריאוטיפים נטולי חיים. והתוצאה ההסופית הייתה שאנשים חדלו להאמין בהם.

5 תגובות: