בודהה

בתקופת הריונה, חלמה המלכה מיה, אמו לעתיד של בודהה, חלום. בחלומה ראתה אל הנכנס לרחמה בדמותו של פיל לבן, והשמים פותחים בשיר רינה. אחד החכמים פענח את החלום ואמר שמשמעות החלום היא שבנה עתיד להיות מלך עולמי, או קדוש עליון. כשנולד הבודהה הוא יצא מדופן גופה של אמו ללא כאב, ומיד ביצע טקס שבאמצעותו שלט בעולם. אמו, מיה, מתה מרוב אושר כעבור שבעה ימים והועברה לגן עדן. לתינוק ניתן השם סידהרטהה; ושם משפחתו גואטאמה.


כשהיה סידהרטהה בן שתים עשרה כינס אביו, הראג'ה, אספה שבה הוחלט כי אם הער נועד להיות מלך עולמי, הרי שלעולם אסור לו לחזות בסבל אנושי או במוות. מאוחר יותר דחק בו אביו להינשא, כדי לקשור אותו לחיי תענוגות התאווה. סידהרטהה ביקש את ידה של יאסודהרה, בתו היפה של אחד מכוהני אביו; והוא זכה בה בזכות מיומנויותיו המדהימות ברכיבה, בסיף, ובהיאבקות. לזמן מה חי סידהרטהה חיי תענוגות עם אשתו יאסודהרה, מבודד מכל דאגות העולם. יום אחד הוא יצא החוצה ופגש באיש זקן, שסיפר לו כי הזקנה בוא תבוא על כל אדם. הוא חשב על כל הצער הכרוך בכך, ועד מהרה למד על קיומם של מחלות ומוות. לבסוף פגש בנזיר פושט-יד, אדם צנוע וקדוש עם שלוות נפש, והחליט להיות נזיר בעצמו. סידהרטהה עזב את אשתו, את בנו הנולד לו, את ארמונו ואת משרתיו, ויצא לחפש את האמת על אודות הקיום האנושי.

בחיי נזירותו הוא נקרא שקימוני, ולזמן מה הפך להיות מחסידי היוגים, נע ונד ממנזר למנזר. הוא לא שבע נחת מהיוגה, ופרש לחיי סגפנות, שבמהלכן כמעט שהרהיב עצמו למוות, ודעתו נטרפה עליו. לאחר שש שנות סגפנות, הוא הגיע להכרה כי היא חסרת תכלית, משום שהיא מזיקה לגוף ומחלישה את הדעת. חמשת תלמידיו דאגו מאוד מהתכחשותו זו לחיי הפרישות הקשים, אך שקימוני לא ויתר על חיפוש האמת.

הוא שם פעמיו אל הג'ונגל, וגופו קרן באור יקרות שמשך אליו ציפורים וחיות. הוא תר אחרי עץ החכמה הקדוש, וכשמצא את העץ הבודהי הזה התיישב תחתיו, ונמלך בדעתו לא לקום משם עד אשר יפתור את בעיית הסבל האנושי. השד מרה, המפתה, שלח שלוש בנות חושניות לפתות את שקימוני. משנכשלו, שלח מרה צבא של שדים לפגוע בו, אך גם הם התגלו כבלתי יעילים. לבסוף השליך מרה את גלגל האש הנורא לעבר שקימוני, אך במקום להרגו, הפך לזר פרחים מעל לראשו.

עם רדת הלילה החלו לבוא על שקימוני חזיונות בזה אחר זה. הוא ראה את כל חייו חולפים מנגד; הוא ראה את שרשרת הסיבות הסובבות כל יצור חי: הוא ראה את הסיבה למעגל האינסופי של הלידה, של הסבל, ושל המוות; וכן ראה את הדרך לשחרור, לנירוונה. עם עלות השחר הוא הגיע להארה מוחלטת, אך המשך שבוע המשיך לעשות מדיטציה, והתבודד במשך חמישה שבועות נוספים. הוא התחבט בשאלה האם עליו להיכנס לנירוונה מיד, או להנחיל לעולם את שלמד למשך מספר שנים. על אף הסתייגותו, הוא חבר ללמד, אף על פי שלא ניתן היה להעביר את כל הידע שצבר באמצעות מילים, וחרף העובדה שמעטים הם האנשים שיוכלו להגיע להבנה מלאה של תורתו.

בקצרה, הגילו שלו היה כדלקמן: לידה, כאב, הזדקנות ומוות העוברים דרך מספר אינסופי של חיים הם תוצאה של התחברות לעולם החומרני. רוב הנשמות רוצות לבוא בגלגול כחומר והן נהנות מהתענוגות שהן עתידות לחוות. הרצון האנוכי הזה יוצר רצף של חיים ושל ייסורים. כדי להשתחרר מן הכאב, על האדם לחיות חיי התנתקות על ידי הכפפת מאווייו לטובת השגת אהבה חובקת-כול לכל הברואים. רק באופן זה תוכל הנשמה להגיע למצב של שמחה אינסופית.

עתה, משנעשה בודהה, או "הנאור", שב הוא לחמשת תלמידיו המפוכחים, והתגבר על שנאתם בכוח האהבה. לאחר ארבעים וארבע שנות נדודים, נשא בודהה את דרשתו הראשונה בגן האיילים בורנסי. הוא לימד את ערכי המתינות, צלילות הדעת, והחמלה האוניברסלית, כניגוד גמור לחיי תענוגות התאווה או לפגיעה-העצמית. בזכות נועם הליכותיו, בהירותו, ואופיו החזק, השכיל בודהה להטות את לבם של אלפי אנשים לתורתו החדשה. חכמתו הביאה אותו לחולל נסים.

בגיל שמונים, על ערש דוויי, הנחה את מאמיניו הבוכים למצוא נחמה באמונתו ובעקרונותיו, ובלבד שיישמרו ויתפללו כל הזמן. מילותיו האחרונות היו, "המשיכו לעמול על השחרור העצמי שלכם בהתמדה". ואז הוא שקע במדיטציה, שינה צורתו באקסטזה, ולבסוף עבר למצב של נירוונה, שלווה עילאית.

פרשנות
באגדה על אודות ראמה וסיטא, שנכתבה על ידי ולמיקי במאה השישית לפני הספירה, הגיבור הוא תערובת של טיפוסים. בצאתו לגלות מצטייר ראמה כקדוש, וכמי שמלא התחשבות בכולם. אך כשסיטא נחטפת, הוא הופך ללוחם חזק ובלתי מתפשר החותר להשמיד את האויב. מבעל אוהב הוא הופך להיות בעל המתנכר לאשתו, לסיטא, כדי לבחון את מוסריותה. לבסוף הוא שב לביתו כדי למלוך. בשילוב זה של אדם קדוש, לוחם, בעל שופע בוז, מלך, והתגלמות האל, ניתן לראות את מגוון שאיפותיה של החברה ההודית, הבאות לידי ביטוי בדמותו של גיבור מהימן.

סיפורו של בודהה הוא סיפור אגדי רק בחלקו, אך הוא חושף אדם שרדיפתו הבלתי מתפשרת אחר האמת הובילה אותו לאחד הגילויים המרעישים ביותר בהיסטוריה. אנו כוללים אותו כאן כדי להראות את הציפוי המיתולוגי הדק יחסית העוטף אישיות ממשית; בניגוד לגילגמש, מלך שומרי ממשי, שמסכת חייו היא אגדית במידה רבה: ובניגוד לסיפור אוסיריס, שבו דמות רחוקה הפכה להיות מיתלוגית לחלוטין.

אין תגובות:

פרסום תגובה