הבריאה במיתולוגיה היוונית

בראשית היה רק כאוס, חלל ריק. אך בדרך כלשהי, מתוך החלל העצום הזה נולדה גיה, האדמה, לטרטרוס, המרחב העצום שמתחת לארץ, ולארוס, האל הזוהר של האהבה והתשוקה. כאוס הוליד גם את ארבוס, חשכת השאול, ואת ניקס, שחור הלילה על פני הארץ. לאחר מכן בא ארבוס על ניקס, וממנה באו לעולם איתר, האור השמימי, ודיי, האור עלי אדמות. מאוחר יותר יצרה ניקס לבדה יצורים כגון אבדון, גורל, מוות, שינה, חלומות, נקמה, ועוד כהנה וכהנה זוועות המתרגשות על האדם בעת חשכה.

בינתיים ילדה גיה לבדה את אורנוס, השמים זרועי הכוכבים, את ההרים, ואת פונטוס, הים המעוקר. לאחר מכן נעשה אורנוס בן זוגה של גיה, משום שכיסה אותה מכל צדדיה. הזוג הקדמון, שמים וארץ, הוליד את שנים עשר הטיטנים, את הקיקלופים הענקיים, בעלי העין העגולה האחת, ואת ההקטונכירים בעלי חמישים הראשים ומאה הידיים כל אחד.

ואולם אורנוס התגלה כאב וכבעל אכזר ובלתי ראוי. כל אחד מן ההקטונכירים שנא אותו, והוא בתגובה שנא אותם. אורנוס כעס עליהם, כלא אותם ברחם אמם, וביקש להשאירם שם. גיה התפתלה מכאב ותכננה את נקמתה בבן זוגה. היא הכינה חרמש מאבן צור וקראה לילדיה להצטרך אליה לנקמה. הטיטנים והקיקלופים נרתעו במורך לב כי חששו מאביהם, ורק בן הזקונים, קורנוס, אזר עוז והתנתב למשימה.

בלילה ההוא, כשביקש אורנוס לבוא על אשתו גיה, הסתתר לו קרונוס הערמומי במארב. הוא אחז במבושי אביו וכרת אותם בחרמש הצור שהכינה אמו. מדמו של אורנוס שניגר ארצה נוצרו הפוריות, הנקמה על פשעים, נימפות עצי המילה, והענקים. קרונוס השליך את איבריו הכרותים של אביו אל הים, ומן הקצף שאף אותם עלתה אפרודיטה, אלת האהבה היפה, שנסחפה עד קפריסין ושם יצאה מן המים. אורנוס המסורס נעלם לנצח מעל פני האדמה, או מת בדרך כלשהי. אך בטרם ייעלם הוא נשבע כי קרונוס ושאר הטיטנים עוד יבואו על עונשם.

לאחר שכפה על הקיקלופים ועל ההקטונכירים את הישיבה בטרטרוס, כונן קרונוס את שלטונו. הוא נשא לאישה את אחותו, ראה, ותחת אדנותו הביאו הטיטנים לעולם צאצים רבים. ואולם קרונוס לא יכול היה להרשות לילדיו שלו לשרוד, משום שהן גיה והן אורנוס ניבאו שקרונוס יודח מכיסאו בידי אחד מבניו. כאשר ילדה אשתו ראה את האלים והאלות, בלע קרונוס כל אחד מהם זמן קצר לאחר לידתו. ראה רתחה מזעם, וגמרה אומר להציל את בנה השישי, זאוס, מידי אביו. היא ילדה את זאוס בסתר, ואז נתנה לקרונוס אבן עטופה בחיתולים, כדי שיבלע אותה במקום את בנה.

זאוס גודל על ידי נימפות בכרתים והגיע לבגרות. בינתיים הגיע קרונוס לשיבה. וזאוס ביקש להביא את קרונוס, ולשם כך נועץ בטיטנית מטיס, שהכינה בעבורו שיקוי הגורם להקאה. זאוס התחזה לנושא הגביע, הגיש לקרונוס את השיקוי, וזה בתגובה הקיא החוצה את כל אחיו ואחיותיו של זאוס. האלים יצאו חיים, בריאים ושלמים, ויחד עם זאוס הם השתלטו על קרונוס וקשרו אותו לטרטרוס. או אז הציב זאוס את האבן בפרנסוס, למזכרת עולם על ניצחונו את המלך הטיטני.

אולם זאוס עדיין רחוק היה מלהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. יתר הטיטנים, פרט לפרומתיאוס ולאוקיאנוס, התמרדו כנגד האלים החדשים הללו שזה עתה דרך כוכבם. המאבק שנמשך עשר שנים, היה מאבק איתנים שבמהלכו סערו יסודות הטבע ללא רסן. שני הצדדים, האלים מזה והטיטנים מזה, לא הצליחו להגיע לניצחון מכריע. ואז ירד זאוס אל הטרטרוס ושחרר את הקיקלופים ואת המפלצות בעלות מאה הידיים. הקיקלופים גמלו לזאוס והעניקו לו את כלי נשקם, הברק והרעם, וההקטונכירים קידמו את הטיטנים במטר סלעים. בסופו של דבר הובסו הטיטנים. זאוס כלא אותם במעבה הטרטרוס והטיל על אטלס המורד עונש לעמוד בקצה העולם ולנצח לשאת על כתפיו את השמים.

גיה יצאה מגדרה לנוכח נפילת ילדיה הטיטנים. היא התאחדה עם הטרטרוס והביאה לעולם מפלצת אחת אחרונה, טיפון, דרקון בעל מאה ראשים שלא נחו מעולם. מרבית האלים נסו בבעתה למראהו. אך זאוס נתפס ונכבל. לאחר ששוחרר בידי הרמס, שילח זאוס את הברק שוב ושוב בדרקון, הרג אותו וקבר אותו באתנה שבסיציליה.

היה ניסיון נוסף לערער את שלטונם של זאוס ושל יתר האלים האולימפיים בעולם. הענקים, שנוצרו מדמו של אורנוס, לא היו מרוצים, ולכן צרו סביב האולימפוס וערמו הר אחד על משנהו, בניסיון להעפיל אל האולימפוס. האלים נדרשו לאחד את כל כוחותיהם ולהסתייע בבן התמותה, הרקולס, כדי להכניע ולהרוג את הענקים. עתה, לאחר שניצחו האלים האולימפיים את הטיטנים, את הדרקון טיפון, ואת הענקים, משלו בעולם ללא עוררין.

גרסה זו של סיפור הבריאה נלקחה במידה רבה מהסיודוס, משורר יווני, בן המאה השביעית לפני הספירה. אך לשם השוואה, הרי לפניכם גרסה קדומה יותר.

אאורינומה, אלת הבריאה, הופיעה מתוך הכאוס והפרידה בין השמים לים. ואז, כשרקדה עירומה מעל לגלים, יצרה את הרוח ושפשפה אותו בידיה על מנת ליצור את הנחש אופיון, וזה התנה אהבים עם אמו. אאורינומה ההרה הפכה עצמה ליונה והטילה את ביצת העולם. אופיון נערך סביב הביצה והביצה בקעה. מביצה זו נולד היקום וכל תכולתו. לאחר מכן התיישבו אאורינומה ואופיון באולימפוס, אך לא היו מאושרים יחד. לאחר שהכריז אופיון על עצמו כיוצר היקום, הגלתה אותו אאורינומה אל השאול. לבסוף כוננה אאורינומה את שבעת הכוחות הפלנטריים, ועל כל כוח מינתה טיטן וטיטנית שימשלו בו. כשנברא האדם מן האדמה, לימד האדם הראשון, פלסגוס, את האחרים לאכול אצטרובלים, לבנות בקתות ולהכין מלבושים מן הטבע.

פרשנות


הגרסה הראשונה למיתוס הבריאה עמוסה באלמנטים זכריים ובוטים. הכוחות הראשוניים יוצרים את הניגודים שלהם. באופן זה נוצרת המוצקות מהחלל הריק, האור נוצר מתוך החשכה, השמים והים נוצרים מן האדמה, הפשע הראשון יוצר את אלת האהבה. זאת ועוד: כוחות אלה נתפסים כבעלי מין, והם מתרבים כדרכם של בני האדם, והכוחות הנשיים מביאים לעולם כוחות חדשים, וכוחות חדשים אלה הם ישויות לא ברורות.

פרט להבאת ילדים לעולם, יש לגיה ולבתה, ראה, תפקיד חשוב נוסף. בשעת כעסן הן עוזרות לבניהן להדיח את בעליהן מכס המלכות. היחסים בין המינים מעורערים, ואיבוד השליטה גורם באופן מוחלט להתעללות בילדיו של מאבד השליטה. כוחות הטבע מוצגים כבני משפחה אנושית, דבר שהופך את הבריאה לסיפור מובן ודרמטי.

עם זאת, המאפיין הבולט ביותר של מיתוס זה הוא הדחף לצבור כוח ולשלוט. אורנוס כולא כמה מצאצאיו בגלי העצה בבטנה של גיה. קרונוס מסרס את אביו, והדור החדש של הטיטנים נוטל את השלטון. לאחר מכן מבסס קרונוס את שלטונו על ידי כליאתם של אחיו, שאינם טיטנים, וכן על ידי בליעתם של ילדיו שלו. בתגובה, מדיח זאוס את אביו מכס מלכותו, ונאלץ להילחם בטיטנים, בדרקון, ובענקים על מנת לבסס את שלטונו. אפילו זאוס מוזהר, על פי מיתוס אחד, מפני בן, בנה של תטיס, שעתיד להכניעו. כוח הוא המניע הראשון במעלה כאן.

אולם השקפה זו על העולם אינה כה פסימית, משום שכל דור של אלים משופר יותר מקודמיו. האלים האולימפיים תחת שלט זאוס הם מן הדור הנאור ביותר, ורק המוכשרים ביותר שורדים.

נהוג לחשוב שהטיטנים היו האלים הוותיקים של יוון, ושהאלים של הפולשים מהודו-אירופה, ובפרט זאוס, שלטו במקומם. ובכל זאת, הדבר החשוב ביותר בסיפור זה הוא שסכסוך הוכח כעיקרון קוסמי. רק המלחמות מצעידות את העולם קדימה, משום שרק כך יכולים המנצחים, אלים או בני תמותה, לבסס את עליונותם. ועליונות זו תמיד מוטלת בספק בסופו של דבר. כל דאלים גבר. ובכל זאת, השקפת עולם זו, המודדת את העולם במונחים של סכסוך, נסכה על התרבות היוונית אופי דרמטי ביותר.

דרמה היא בדיוק הדבר החסר בסיפור הבריה הפלסגיאני, הקדום יותר. בסיפור זה יש חשיבות לאלוהות הנקבית, אולי שי בכך השתקפות של חברה מטריארכלית. אאורינומה יוצרת את בן-זוגה אופיון מהרוח באופן שובבני משהו, והיא מתנהגת ברשעות כאשר היא נפטרת ממנו לאחר שהכריז על היותו הבורא. היא בלתי תלויה באחרים, ולכן היא יכולה לחיות בלעדי אל ממין זכר. במיתוס זה הדברים נראים כאילו הם מתרחשים שלא במתכוון, החל בבריאת אופיון וכלה בבריאת האדם. אין כאן עיקרון מאחד, זולת עליזות נשית ועלבון. לנוכח שני סיפור הבריאה, קל להבין מדוע סיפורו של הסיודוס נעשה דומיננטי יותר: הוא נבע מתוך גזע של לוחמים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה