תזאוס

מלך אתונה, איגאוס, שהיה חשוך בנים, נועץ באורקל של דלפי, והיא אמרה לו בלשון מעורפלת שלא ישכב עם שום אישה עד אשר יחזור לביתו, שמא ימות מצער. הוא לא הבין את משמעות דבריה, ובזמן שהיה בביקור אצל המלך פיתאוס בעיר טרויזן הוא שתה לשכרה. המלך שלח אליו את בתו איתרה, בידיעה כי בתו תלד את יורש העצר לאיגאוס. יש הטוענים כי גם פוסידון שכב עם איתרה באותו הלילה. מכל מקום, איגאוס הראה לאיתרה סלע, שתחתיו הטמין את סנדליו ואת חרבו, ואמר לה שאם יוולד לה בן, והבן יגדל ויהיה די חזק כדי להרים את הסלע וליטול את הסנדלים ואת החרב, עליו לבוא לאתונה ולדרוש לרשת את כיסאו.

כשהגיע זמנה של איתרה ללדת, היא ילדה את תזאוס, והילד גדל ונעשה חזק, אתלטי, אמיץ ונבון. כשהגיע לבגרות, הרים תזאוס את הסלע שעליו הורתה אמו, ונטל את החרב ואת הסנדלים. תזאוס יכול היה להפליג מטרויזן לאתונה בספינה שהכין לו המלך איגאוס. אך במקום לבחור בדרך הקלה והנוחה, בחר תזאוס בדרך היבשה המסוכנת, שהייתה מלאה  בשודדים. הוא פעל לפי דרכו של הרקולס, בן דודו הגיבור, והחליט לא להקדים ולתקוף שום אדם, אלא להטיל עונש שיהיה שקול לפגיעה. שודדי הדרכים רצחו עוברי אורח בשיטות יצירתיות ומקוריות. אחד מהם נהג לחבוט בעוברי אורח למוות באלת ברזל. שודד אחר כפה עליו לרחוץ את רגליו ואז בעט בהם והפילם מן הצוק אל הים, שם נטרפו על ידי צב-ים אוכל אדם. אחר כופף אל הקרקע שני עצי אורן, קשר את קרבנותיו לצמרותיהם ושחרר את העצים. הידוע ביותר לשמצה היה פרוקרוסטס, שנהג לקשור את קרבנותיו למיטה: הוא קיצץ את רגליהם של אלה שמידתם הייתה ארוכה ממידת המיטה, ואת נמוכי הקומה מתח. תזאוס הרג כל אחד מהם על פי שיטתו, מידה כנגד מידה, וכך ניקה את הדרך לאתונה משודדי דרכים.

כשהגיע לאתונה, הוכרז תזאוס כגיבור. ואלם אביו, המלך איגאוס, נשא את מדאה לאישה לאחר שנמלטה מיסון, ונולדו להם ילדים. מדאה זיהתה מיד את תזאוס כבנו של איגאוס, והחליטה להיפטר ממנו כדי שבניה יירשו את כס המלכות. היא סיפרה לאיגאוס שתזאוס הוא אדם חורש רעות שהגיע בשליחות אויבי המלך. היא הזמינה אותו אל הארמון ובעצה אחת עם המלך הכינה לו גביע יין מורעל. רגע לפני ששתה תזאוס מן הגביע, הוא שלף את חרבו כאילו התכוון לחתוך בשר. איגאוס זיהה מיד את חרבו והפיל מיד את הגביר מיד בנו. המלך שמח לגלות שיש לו בן מכובד כל כך, ומדאה גורשה לאסיה.

מינוס מלך כרתים רצה להעניש את תושבי אתונה על מות בנו, ותבע מהם להעלות לו מס, שבעה נערים ושבע נערות בכל תשע שנים. הללו נועדו להיות מאכל למינוטאורוס, מפלצת בעלת ראש של פר וגוף אדם. המינוטאורוס חיה בלבירינת, מבוך מסובך להפליא, שממנו כמעט שאי אפשר להיחלץ.

הגיעה העת להעלאתם של הנערים והנערות כמס למלך. תזאוס נבחר להתלוות אל קבוצת הנערים והנערות שנידונו למוות, מתוך תקווה שיוכל להרוג את המפלצת ולשחרר את אתונה מתביעותיו של המלך מינוס. איגאוס לא שבע נחת מתכנית זו, אך למרות זאת, צייד את בנו במפרש שחור שיהיה עליו להניפו במקרה של אסון, ומפרש לבן במקרה של ניצחון.

מיד כשהגיע, התאהבה בו אראידנה, בתו של מינוס, והחליטה להושיט לו סיוע. דידלוס, שבנה את הלבירינת, נתן לה חוט שבאמצעותו יכול היה תזאוס להיכנס אל תוך המבוך ולמצוא את הדרך החוצה ממנו. תזאוס נכנס למבוך עם שותפיו לגורל, מצא את המפלצת ישנה, וניצל את יתרונו כדי לחבוט בה למוות באגרופיו. הם נעזרו בחוט כדי למצוא את הדרך החוצה, אל החופש.

לאחר שהבטיח תזאוס לאת את אריאדנה לאישה, הוא נסע אתה אל האי הרחוק נקסוס, ושם נטש אותה, אם בכוונה תחילה, או בשוגג. אגדה אחת מספרת שהוא התאהב בפידרה. הוא הפליג לאתונה, אך שכח להוריד את המפרש השחור ולהניף את המפרש הלבן. אביו, איגאוס, שצפה בספינה המתקרבת ממרומי הצוק, הבחין במפרש השחור המתנפנף, שרמז על תבוסה, והליך עצמו אל הים בצעד של ייאוש. ומאז נקרא הים "הים האגאי".

תזאוס נטל את השלטון באתונה לידיו. בתבונתו הוא כונן דמוקרטיה, הנהיג אספות למועצת העיר, והצבעה עממית. תזאוס עצמו נשא בתפקיד המפקד העליון, והניח לאזרחיו לנהל את ענייני העיר כרצונם, מתוך אמונה שחירות פוליטית מביאה לידי נטילת אחריות ולהצלחה. הוא פעל מיזמתו למען הנדכאים, כפה על אנשי תביי לקבור את הרוגי אויביהם, התיידד עם אדיפוס, העיוור הגולה, ויקדם בברכה את הרקולס המוכתם בדם והתיר לו לגור באתונה, לאחר שנודה מכל מקום אחר.

ייתכן שתזאוס הנהיג שלטון המבוסס על ניהול-עצמי משום שראה בעריצות שלטון של דיכוי, שמעשי הגבורה המסוכנים וההרואיים עמדו בראש סדר עדיפויותיו. הוא יצא במשלחת לארץ האמזונות, וחזר משם עם מלכתן אנטיופה, אותה נשא לאישה, וממנה נולד לו בנו, היפוליטוס. בתגובה, תקפו האמזונות את אתונה. כשסירבה המלכה לשוב חזרה לארץ האמזונות, רצחו אותה. תזאוס, בתגובה, גירש את האמזונות, הלוחמות, מארצו.

תזאוס קנה לו חבר, את פריתואוס קל הדעת, בדרך בלתי שגרתית. פריסטואוס גנב את עדר הבקר של תזאוס כדי לבחור את אומץ לבו. כשרדף אחריו תזאוס, התמלא פריתואוס הערצה כלפי הגיבור, והציע לתזאוס להענישו בכל דרך שיחפוץ. לשמע עצתו זו, חש תזאוס חיבה מידית כלפיו, והשניים נעשו ידידי נפש. פריתואוס הזמין את תזאוס לחתונתו. פריתואוס היה מלך הלפיתים, והוא הזמין לחתונתו גם את הקנטאורים, יצורי פרא שחציים סוס וחציים אדם. יצורים אלה השתכרו, ואחד מהם ניסה לחטוף את היפודמיאה, כלתו של פריתואוס. בקרב שהתפתח בעקבות זאת נהרגו הקנטאור התאוותן והכלה. לאחר מכן פרצה מלחמה בין הקנטאורים ללפיתים, ותזאוס נטל בה חלק. המבצע המשותף האחרון של שני הרעים היה יצירת מופת של חילול קודש. תזאוס החליט לחטוף את הילדה הלנה ולהתחתן אתה לכשתתבגר. פריתואוס רצה לרדת אל העולם התחתון ולחטוף משם את פרספונה כדי להינשא לה. וכך, לאחר שחטפו את הלנה, שהוחזזרה מאוחר יותר על ידי אחיה, קסטור ופולידאוקס, נכנסו השניים אל השאול, כדי לתפוס את האלה פרספונה. בעלה, הדס, קידם אותם בברכה והפציר בהם לשבת. הם התיישבו אך לא יכלו לקום עוד, משום שישבו על כיסא השכחה, ושכחו את כל מטרת בואם. רק כעבור ארבע שנים, כאשר  הרקולס פרץ אל השאול במהלך ביצוע המטלה השתים עשרה, חולץ תזאוס מכיסא השכחה, ושב אל עולם החיים. אלא שהרקולס לא הצליח לחלץ גם פריתואוס. והוא נאלץ להישאר במאורת המתים.

היפוליטוס, בנו של תזיאוס, גדל והגיע לבגרות כשהוא מיומן במלאכת הציד ונתון למרותה של ארטמיס. לא היה לו כל צורך בנשים, והוא אהב לבלות בחברת אביו. כשהתחתן תזאוס עם פידרה, נמנע היפוליטוס מקרבה אל אמו החורגת. אך פידרה, לעומת זאת, לבה נמשך אחרי העלם החמקמק, והיא נסתה לפתותו. כשדחה אותה, תלתה פידרה את עצמה, והשאירה אחריה מכתב המאשים את היפוליטוס באונס. חרף מחאותיו של הנער, הוא לא הצליח לשכנע את אביו בחפותו. תזאוס התפלל לאל פוסידון, וביקש ממנו שימית את הבן כפוי הטובה. בזמן שרכב היפוליטוס על מרכבתו לאורך רצועת החוף, שלח פוסידון את פר הים ממעמקי הים. הסוסים נסו בבהלה וניערו את היפוליטוס מעל המרכבה. הוא הושלך ארצה ומת. האלה ארטמיס כעסה וגילתה לתזאוס את האמת, וזה לא מצא נחמה לאבדנו.

לעת זקנה, התקשה תזאוס למצוא סיפור וקורת רוח בחייו. תושבי אתונה נעשו נרגנים ושוחרי מדון. הוא מצא את מותו בדרך אומללה, כשמארחו, המלח ליקומדס, דחף אותו ממרומי הצוק בעקבות ויכוח על טריטוריה. בסופו של דבר הקימו אנשי אתונה מצבת-זיכרון להנצחת זכרו של גיבורם, ששימש גם כמקלט לכל חסרי הישע.

פרשנות
במיתוסים על אודות יסון ותזאוס אנו פוגשים שני גיבורים שנהנים מהתחלה יוצאת מן הכלל, ובגיל העמידה עליהם לעבור חוויה טרגית. מעניין הוא השילוב בין הקסום ובין הריאליסטי, המצוי ברבות מן האגדות ההרואיות. לעתים קרובות אנו מוצאים כי הצלחתו של הגיבור היא תוצאה של סיוע על-טבעי. יסון לא יכול היה להשיג דבר לולי כשפיה של מדאה והגנתו של הדס. ובכל זאת יסון מתגלה כאישיות ממשית. יסון נראה כאדם נינוח, מסביר פנים, בר-סמכא, כאדם שרק האמביציה מנחה אותו. בהיותו בעל כושר ארגון, הוא מפקח על המשלחת שהפליגה בארגו, אך מטרתו הסופית של המסע בעקבות הגיזה, היא לבסס את זכותו לשלוט בממלכתו של פליס. הוא אינו זוכה לממש את זכותו זו, משום שמדאה באה חשבון עם פליס, ושניהם נאלצים לעזוב את איולקוס. לאחר מכן הוא נחוש בדעתו לשלוט בקורינתוס, ולשם כך הוא נישא לבת המלך, צעד המעורר עליו את קצפה של מדאה, הוא זוכה בקורינתוס אך לאמיתו של דבר הוא מפסיד את נשמתו, שכן האמביציה המנחה את הרפתקו הגדולה, היא האמביציה שמחריבה אותו בסוף. האגדה על כך מרכיביה הדמיוניים היא אמיתית מבחינה פסיכולוגית.

נכון הדבר גם ביחס לתזאוס, שהוא טיפוס שונה לחלוטין. בעוד שיסון קרוב יותר אצל עצמו, המבצע הגדול של תזאוס הוכח כמועיל לכלל.  הוא נפטר משודדי הדרכים, ובכך פוטר הוא את ההולכים בדרך המובילה לאתונה מעונשם של אלה. הריגת המינוטאורוס משחררת את תושבי אתונה מחובתם להעלות קרבנות אדם. הנהגת השלטון הדמוקרטי באתונה הופכת את תושביה מנתינים לאזרחים. תזאוס מייחס חשיבות מיוחדת להגנה על החלש. הוא גיבור שמתייחס באופן מודע לגיבור אחר, הרקולס הגדול, כאל מופת וכמקור לחיקוי. אמנם אין בו חיוניות גברית מוחלטת כמו שהייתה להרקולס, אך הוא חכם ממנו, ומעשיו תכליתיים יותר.

תזאוס הוא טיפוס רחב לב, מועיל ונבון, אך אין הוא חף מפגמים, פגמים המערערים את אושרו, ומקרבים את רצו המר. בראש וראשונה יש לו נטייה לקלות דעת, והוא משלם על כך ביוקר. נראה כי מרגע שהוא נוטש את אריאנדה, קללה רובצת על כל קשרי הנישואים שלו. הוא פורק את זעמו הנמהר על בנו, וגורם למותו. הוא כמעט מת כשהוא יורד אל השאול כדי לחטוף את פרספונה. בחוסר זהירותו הוא נמנע מלהניף את המפרש הלבן, ובכך הוא גורם לאיגאוס אביו לקפוץ מן הצוק למצולות ים, עובדה שקרוב לוודאי חורצת את גורלו שלו למות בדרך דומה, כפי שקורה בסוף.

היוונים השכילו לעמוד על טיבו של האופי יותר מכל תרבות אחרת. הם הבינו עד כמה יכולה תכונה כמו אמביציה להפוך ממידה טובה לקללה, וכיצד פגמים באישיות מכובדת עלולים להביא לחורבן. מעשיהם הנועזים של יסון ושל תזאוס זכו להערצה, אך היוונים גם ידעו כי על מעשי גבורה יש לשלם מחיר, והם לא נרתעו מלהציג את המחיר הזה באגדות הללו.

אין תגובות:

פרסום תגובה