לוקי

לוקי, אל הנוכלויות והרשעות, היה יפה תואר וחביבן של אלות רבות. אחד ממעשיו הנועזים האחרונים קשור לסעודתו של איגיר, ענק ומושל הים. איגיר הזמין את כל האלים והאלות להשתתף בסעודה. תור לא נכח באירוע, אך כל האלים האחרים בילו בנעימים. כשנדחק לוקי אל האולם, זכה לקבלת פנים צוננת מן האלים, שהיטיבו להכיר את נוכלותו המרושעת. אך לוקי פנה אליהם בשם מצוות הכנסת האורחים ובשם מחויבותו לאודין, והאלים פינו לו מקום והציעו לו משקה באי-רצון מופגן. לוקי החל לתקוף את האלים והאלות, אחד לאחד, וסיפר על בגידותיהם, על פחדנותם, על מקרים שבהם הם הושמו ללעג, ועל התעלולים שבהם השפיל אותם. היו אלים שניסו להפיס את דעתו, אך זכו במטר גידופים וניבולי פה מצדו. אחרים השיבו לו בהעלבות וגידופים משלהם, אך ספגו ממנו השפלות חריפות עוד יותר. אודין עצמו חש שלא בנוח. הסעודה הפכה למהומה רבתי, ואז חזר תור, זועף וסמכותי. לוקי הזכיר לתור את ההרפתקה המשותפת שלהם עם אוטגרדלוקי. תור נופף בפטישו, ולוקי התכווץ בפחד. אך בטרם עזב לוקי את המשתה, הזהיר את הנוכחים כי זו תהיה הסעודה האחרונה שלהם, שכן לא ירחק היום שבו משכנו של איגיר יועלה באש, ואתו כל העולם כולו.

פרשנות
ימים אחדים מימות השבוע נקרים באנגלית על שמם של האלים הטויטונים: Tuesday קרוי על שם טיר, Wenesday על שם אודין (וודן), Thursday על שם תור, ו- Friday קרוי על שמו של פריר. סיפורי המיתולוגיה על האלים הנורדיים מציגים תרבות לוחמנית, ואלים אלה הם לוחמים אנושיים עטורי תהילה שהכוח, הכישוף והערמומיות הם לחם חוקם. בלדר, ובדמית-מה גם אודין, ניחנים במידגה מסוימת של רוחניות; אך האלים הנורדיים, רובם ככולם אינם כה מורמים מעם, כפי שמציין לוקי במהלך הסעודה של איגיר. מדובר באלים שגורלם נחרץ, והם יודעים זאת, וכמו אנשים רבים הם נחושים למצות את כל תענוגות החיים בטרם ימותו. לגבי דידם, אומץ, כוח, והתחכמויות הם הדברים החשובים באמת.

אך על אף הרפיון המוסרי שלהם, נחשבו אלי האיסיר לישויות האצילות ביותר בתקופתם. הם סייעו לתרבות האנושית, זו שהייתה קיימת אז, להילחם בכוחות ההרס העצומים של הטבע, כגון הענקים והשדים. בסקנדינביה הקפואה היה לתרבות הפרימיטיבית צורך בישויות אלה; וההישרדות הייתה תלויה במאבק על האדמה המועטה שהייתה בנמצא. אולם דומה כי המלחמה הייתה מטרה בפני עצמה, הצידוק העיקרי לחיים. בעולם שכזה, אין משמעות להרואיזם, שנתפס אף כהרס עצמי. גיבורים הששים אלי קרב, כמוהם כמתאבדים. למרות נטייתה של הדת הטויטונית לקיצוניות, לאלים הנורדיים נודעת מידה מסוימת של אצילות עגומה.

אין תגובות:

פרסום תגובה