בייולף

מלך דנמרק, רותגר, שהיה מצאצאיו של הלוחם הדגול סקילד, ביקש ליצור משהו שיאדיר את שמו לנצח. הוא בנה ארמון עצום לו ולרוזניו, שלא היה גדול ממנו. היה זה ה"הרט הל", שבו שוררו משוררים לכבוד המלך ואנשיו. עד מהרה נחתה קללה על ממלכתו של רותגר. גרנדל, מפלצת אוכלת אדם משוכני הביצות, החריבה את ארצו. ליצור המפלצתי האימתני היה עור שעיר ומצחין, ששום נשק לא יכול היה לחדור בעדו. הוא התנפל שוב ושוב על "הרט הל", שחט את הרוזנים כאילו היו כבשים, וסעד את לבו בהם. גרנדל לא הזיק לרותגר, משום שנאסר עליו לפגוע במלך. דבר לא עצר בעד המפלצת, והסיוט נמשך שתיים עשרה שנה. פחד ויגון נפלו על דנמרק.

השמועה על אודות הצרה הזאת הגיעה לאוזניו של מלך הגטים, היגלק. אחד מרוזניו של היגלק היה בייוולף הבלתי מנוצח, בנו של אקתיאו, וגיבור שהשתוקק להרוג את גרנדל. בייוולף הפליג לדנמרק ואתו חמישה עשר מחבריו האמיצים. כשהגיעו, קידם את פניהם רוזן הלום-אימה, שהובילם אל "הרט הל". כשהגיעו, התוודע בייוולף אל השליח. ביוולף הוצג בפני המלך, בירך אותו לשלום, וסיפר לו על משימתו המסוכנת. רותגר קונן על גילו המופלג ועל חולשתו מול גרנדל הארור, אך קיבל את ביוולף בסבר פנים יפות ובלב שלם.

בערב מילאה תוגכה את הארמון הגדול, לאחר שעמד זמן רב בשיממונו. אונפרת', אחד מרוזניו של רותגר, התקנא בבייוולף, והקניטו, באמרו כי בייוולף הפסיד בתחרות שחייה. אך לא זו בלבד שבייוולף ניצח בתחרות, הוא אף נאבק בסערה איומה במשך חמישה ימים וחמישה לילות והצליח לשרוד. הוא אף הרג מפלצת ים, וכעת בא כדי להרוג את גרנדל. המלכה וילתיאו הציעה לתת לבייוולף כול שיבקש בתמורה לחיסול המפלצת.

בלילה ההוא, כשישנו הלוחמים, ניפץ גרנדל את הדלת הנעולה, הרג את אחד האנשים ואכל מבשרו. הוא הביט סביבו, הבחין בבייולף וזינק לעברו. ביוולף תפס את ידה הימנית של המפלצת ועצר את המתקפה גרנדל רעד מפחד כאשר ביוולף כופף את זרועו עד לנקודת השבירה, עד שנתלשה. גרנדל הגוסס התגולל החוצה אל חשכת הליל.  בייוולף תקע את שללו על גג ה-"הרט הל".

חיש מהר נפוצה הידיעה על מעשה הגיבור. שירי הלל נכתבו עליו, וכולם נשאו אליו עיניהם בתקווה. דנמרק צהלה ושמחה. רותגר התייחס לבייוולף כבנו, והעניק לו ולחבריו מתנות רבות. אך אמו המפלצת של גרנדל, קצפה על מות בנה. בליל המחרת היא הסתננה אל תוך ההרט הל ורצחה את חברו הקרוב ביותר של רותגר. היא חוללה מהומה במקום, אך הצליחה להימלט בנקל, יחד עם זרועו של גרנדל.

בבוקר זימן אליו רותגר את בייוולף מאכסנייתו הסמוכה, וסיפר לו על בגידתה של השדה-האם. המלך גם סיפר לו על מאורתה המפחידה שנמצאת באגם שבהרים, לא רחוק מהם. הגיבור הבטיח לרדוף את המרשת, ויצא עם חבריו אל המקום הנורא. מתחת לגלים הם הבחינו במפלצת ים, וביוולף הטיל בה את הצלצל והרגה. לאחר מכן לבש בייוולף את שריונו וקפץ אל תוך פתח בטפריה. היא א הצליחה לחדור את השריון , ולכן משכה אותו למעמקים, אל תוך מאורתה התת-קרקעית. בייוולף נפצע בירכו מדג מוזר שחלף על פניהם. אל המערה חדר אוויר ואור קלוש. הוא נופף בחרבו לעבר אמו של גרנדל, אך החרב התעקמה ונשברה. תוך כדי ההתכתשות נוכח ביוולף לדעת כי הוא נחות מן המפלצת. היא כמעט הרגה אותו, לולי הבחין בחרב האגדית של הענקים שהייתה תלויה על קיר המערה. הוא לפת את החרב ודקר בה את יריבתו באכזריות. אור זהוב מילא את חלל המערה, וחשף את גופתו של גרנדל. ביוולף כרת את ראשו, הביט בכמיהה באוצר הגנוז במערה, אך נטש אותה בשחייה עד לפני המים, יחד עם ראשו של גרנדל.

כשהגיע לפני המים, מצא את חבריו ממתינים לו. רותגר ואנשיו עזבו לא כבר, בהניחם כי בייוולף מת. בייוולף וחייליו הגטים צעדו חזרה לארמונו של רותגר, נושאים עמם את הראש הכרות. כעת, משחלפה הסכנה לבייוולף ולדנמרק, התמלא רותגר שמחה. הוא העניק לגטים מתנות יקרות ערך נוספות. בטרם הפליג בייוולף חזרה למולדתו, התרה בו רותגר לבל יחטא בחטא הגאווה, משום שחטא זה ימיט חורבן גם על העצום שבלוחמים.

כששב בייוולף למולדתו, העניק את העושר שזה עתה קיבל לדודו, המלך היגלק. למרות ההערכה לבייוולף על גבורתו, על נדיבותו ועל אדיבותו, היו הקנאים מדברים בו סרה. אולם בייוולף קיבל מהיגלק חלקת אדמה. כאשר נקלע היגלק למחמה עם פריזלנד, סייע לו בייוולף להביסם, והיו רבים שסברו כי בייוולף ראוי לרשת את כס המלוכה. ביוולף הביע את תמיכתו ביורשו החוקי של היגלק. כשמת המלך, נעשה בייוולף מלך במקומו, ומשל ביושר ובתבונה במשך חמישים שנה. אך אז קם לגטים אויב חדש, דרקון. אדם אחד גנב גביע זהב מאוצרותיו של הדרקון, והשתמש בו כדי לקנות את חירותו. בתגובה, הצית הדרקון דמוי התולעת אש בכל בתי החוף, ולא הותיר שריד ופליט.

בייוולף הזקן רתח והצטער על האסון. הוא החליט לפגוש את הדרקון בקרב פנים אל פנים, ונשא אותו מגן פלדה להתגונן מפני להבות האש של הדרקון. לאחר מכן הציב שלושה עשר מרוזניו על הצוק שממעל למערת האוצר של הדרקון. בין האנשים הללו היה גם האיש שגנב את גביע הזהב, שבייוולף ביקשו להצביע על המעבר החבוי המוליך לבית הדרקון. לפני שירד דרך המעבר כדי לפגוש את החיה, חלפו לנגד עיניו של בייוולף כל חייו, מעשיו והמראות שראה בימי חייו. הוא נשבע להתמודד לבדו מול הנחש המכונף, ופנה לעבר מאורתו.

כשקרא לדרקון לצאת לקרב, ירק הדרקון להבת אש לרגליו והתכונן לתקוף. חרבו של בייוולף לא הועילה נגד התולעת , שחרכה את גופו של הגיבור באכזריות. הרוזנים השקיפו ממעל וכשראו כי בייוולף על סף תבוסה, נסו בבהלה. רק אחד מהם, ויגלף, אזר עוז וירד למטה כדי להושיט עזרה למלך הקשיש והאמיץ, לא לפני שנזף בחבריו על מורך לבם. ויגלף עמד לצדו של מנהיגו וביקש ממנו לסגת, אך המלך לא שעה לבקשתו. המפלצת שרפה את המגן ואת השריון של ויגלף, אך הוא הסתתר מאחורי מגן הפלדה של בייוולף. נוכחותו של ויגלף נסכה אומץ בבייוולף. הוא תקף את הדרקון בחרב שנייה, אך גם זו הותכה בלהבות. המפלצת התנפלה שוב, התקרבה כדי סנטימטרים בודדים מפניו של ביוולף, ונעצה את טפריה בצווארו. ויגלף לא חדל לדקור את הדרקון בבטנו, ובכך הפחית את עצמת האש, כדי לאפשר לבייוולף לנעוץ בפעם האחרונה את הפגיון בגוף הדרקון, ולחסלו לעד ולעולמי עולמים.

באותה שעה היה בייוולף על סף מוות, לאחר שארסו של הדרקון התפשט בכל גופו. ויגלף חבש את פצעי המלך, ובייוולף ביקש לראות כמה מאוצרות המפלצת. לאחר מכן ציווה בייוולף להוריש את האוצר לעמו, וביקש כי הגלעד לזכרו יוקם על ראש הצוק שממעל, כדי שישמש כמגדלור לספינות. לבסוף העביר את סמלי המלוכה לידיו של ויגלף, יורשו. שאר הרוזנים יצאו ממקומות המסתור שלהם, וויגלף הטיל עליהם חרם.

הגטים ביכו את מותו של מלכם הדגול, בייוולף. מעתה סביר היה שהם יותקפו בידי אויביהם, וישתעבדו להם. לאסונם, הם לא פיללו לאבד את מלכם בגלל גביע שנגנב, ולכן החליטו לטמון את האוצר המקולל במקום שלא יימצא לעולם. הם קברו את מלכם האהוב על ראש הצוק, ועל קברו הקימו מגדלור להנצחת זכרו. זכרו של בייוולף החכם והגיבור הונצח גם בשיר זיכרון.

אין תגובות:

פרסום תגובה