הוולסונגים

אודין הוליד את סיגי ולפעמים הרעיף מטובו על צאצאי סיגי. בנו של סיגי, רריר היה חשוך ילדים, ואודין נתן לאשת רריר תפוח, וכעבור זמן קצר היא ילדה את וולסונג, שלימים הפך ללוחם עשוי ללא חת. סיגני וסיגמונד היו שניים מילדיו של וולסונג. סיגני נישאה לגבר זר, הונדינג, טיפוס בוגדני שלא חיבב במיוחד את מחותניו.

יום אחד ערכו הוולסונגים משתה במעונם, והנה הופיע איש זר, חבוש בכובע רחב שוליים ועטוי גלימה ארוכה. בידו התנוצצה חרב והוא יידה אותה על העץ הגדול שתמך בגג הרעפים. הוא הכריז שהחרב תהיה שייכת לאיש אשר יצליח לשלפה מגזע העץ, ואז נעלם. היה זה אודין בתחפושת. כולם ניסו להוציא את החרב וכולם נכשלו, עד שבא סיגמונד, ניסה את כוחו והצליח.

לא ברור כיצד, אך הונדינג הצליח לאסור את כל הוולסונגים, ובכללם סיגמונד. בכל לילה הוא כבל אותם בחוץ, והם הפכו טרף לזאבים. לבסוף נותר לבין נאמנותה לבעלה, שחררה את סיגמונד מכבליו והביאה לו את החרב המופלאה שבה זכה. היא אף שכבה עם סיגמונד, כדי ללדת לו את הבן שינקום את רצח קרוביו. כשנולד הבן, הביאה סיגני את הפעוט בחשאי לאחיה שיגדלו  כבן. היה זה סיגורד, שנולד להיות גיבור-חיל כאביו. כשהתבגר סיגורד, שבו הוא ואביו לנקום בהודינג על מעשי הרצח שלו. לאחר שכלאו את הונדינג בביתו, העלו את הבית באש. סיגני שמחה על כך ששאר-בשרה נפרע מעושה הרע, אך אחרי ככללות הכול, היה זה בעלה הנשרף בבית, והיא נכנסה לבית הבוער כדי למות יחד אתו.

חרבו של אודין שימשה את סיגמונד לביצוע מעשי גבורה רבים ומופלאים בשדה הקרב. אך יום המוות של סיגמונד, אותו הועיד לו אודין, הגיע. במהלך קרב אחד ראה סיגמונד את דמותו של האיש אשר נכנס לבית אביו שנים קודם לכן. אודין הניח את מטהו על החרב, והיא נשברה לשניים. לאחר מכן נפצע סיגמונד ומת. אשתו ניסתה להצילו, אך הוא קיבל עליו את דינו של אודין, בידעו כי מקומו בולהלה מובטח. אך לפני מותו ביקש שהחרב המופלאה תתאחה ותינתן לגיבור אחר. אודין נענה לבקשתו האחרונה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה