מספר מושבים סביב השלוחן העגול נותרו עתה מיותמים, וארתור ידע כי לוגרס תיכנע בקרוב לכוחות האופל, כפי שחזה מרלין. סר לונסלוט היה האביר המוכשר ביותר בממלכה, אך הוא חטא בחטא הניאוף עם גווינביר, ובחטאו זה גרם לשבר בל-יאוחה בחצר המלוכה של ארתור. סר מורדרד היה בנו הממזר של ארתור, שילדה מורגס, אשת המלך לוט. מורדרד התקנא בכוחו של ארתור, ולכן זמם יחד עם אחיו של גווין, אגרוין, לתקוע טריז בין ארתור ללונסלוט. גונבה שמועה לאוזני שני הקושרים, לפיה הזמינה גווינביר את לונסלוט להתארח בחדרה לילה אחד. הם סיפרו על כך למלך ארתור, והוא הסמיכם לבוא אל חדרה עם שנים עשר אבירים ולהפתיע את הזוג המאוהב בשעת מעשה, וכך הם עשו. לונסלוט היה חסר הגנה באותו לילה, אך הוא הרג את אחד מתוקפיו ונטל ממנו את שריונו. לאחר מכן הרג את אגרוין, פצע את מורדרד, ונמלט מן המקום.
מורדרד פנה שוב למלך ארתור וסיפר לו את כל שהתרחש. הוא עמד על כך שגווינביר תוצא להורג על ניאופיה. ארתור הודה כי כך יש לנהוג על פי החוק. גווינביר עמד להישרף על המוקד. ארתור הפציר בגווין להיות נוכח בהוצאה להורג, אך הוא סירב, ושלח במקומו שניים מאחיו. משהוצתה האש במדורה, הגיע סר לונסלוט בלוויית כמה אבירים, הרג רבים מאנשיו של ארתור, ובכללם אחיו של גוויןו, והציל את המלכה מן השרפה. הוא לקח את גווינביר לטירתו, ג'ויוס גארד, וארתור וגווין הטילו מצור על הטירה. בכל פעם שהתפתה ארתור להתפייס עם לונסלוט, גווין זעם, בגלל סכסוך הדמים שהיה בינו לבין לונסלוט. לבסוף, ברגע של גדלות נפש הציל ארתור את חיי לונסלוט במהלך קרב, וכשלונסלוט הציע להשיב לו את גווינביר ולצאת לגלות, הוכרזה הפסת אש בין השניים. לונסלוט יצא לארמוריקה שבצרפת.
אולם גווין רצה במותו של לונסלוט, ולכן גייס צבא של לוחמים ושכנע את ארתור לתקוף את לונסלוט בצרפת. הסקסונים שמעו על מלחמת האזרחים והתחילו שוב פולשים לאנגליה. בהעדרו של ארתור הכריז סר מורדרד כי המלך נפל בקרב בצרפת, ושכנע את העם לבחור בו למלך. הוא הומלך בארמן שבקנטרבורי. מורדרד ניסה לקחת את גווינביר לאישה, אך נכשל. על כל הנעשה בממלכתו, עזב את צרפת ושב לעיר דובר, שם המתינו לו ולצבאו כוחותיו של מורדרד. מורדרד וחייליו הובסו בקרב שהתפתח שם. גווין, שנפצע פצעים קשים בצרפת, במלחמתו בלונסלוט, נפצע שוב בדובר ונטה למות. אך על ערש דוויי כתב גווין ללונסלוט, ביקש ממנו מחילה והפציר בו שישוב לבריטניה כדי להציל את ממלכתו של ארתור מידיו של מורדרד.
תוך זמן קצר גייס מורדר צבא שמנה מאה אלף חיילים והח להטריד את מערכב בריטניה. ארתור נסע עם צבאו לפגוש את מורדרד בקמלן. בערבו של יום הקרב המתוכנן הופיע גווין בחלומו של ארתור ואמר לו להגיע להסכם עם מורדרד עם הפסקת אש למשך חודש ימים, עד אשר יוכל לונסלוט להגיע ולהיחלץ לעזרתו. מורדרד והמלך ארתור חתמו על הפסקת האש בנוכחות שני המחנות הערוכים לקרב. בזמן טקס החתימה שלף אחד החיילים את חרבו כדי להרוג נחש שהכישו, ובתגובה החלו שני המחנות להתנפל אלה על אלה. עד הערב כמעט שלא ניותר משני המחנות שריד ופליט. ממחנהו של ארתור לא ותרו בחיים אלא ארתור ושני אבירים, שניהם פצועים קשה. לפתע הבחין ארתור במורדרד והשניים התנפלו זה על זה בחמת זעם. מורדרד נהרג במקום, ואילו ארתור נפצע אנושות. הוא ביקש משני אביריו הנותרים לשאת אותו אל האגם הסמוך, ואחד מהם נפח את נשמתו בדרך. ארתור ביקש מהאביר השני להטיל את חרבו, אקסקליבר, לתוך האגם. האביר לא שש לעשות כן, אך המלך התעק והוא עשה כמצוותו. יד יצאה מן המים ואחזה בחרב. או אז הופיעה דוברה ועליה גבירת האגם, הגבירה מאבאלון, ומורגן לה פיי.הן העלו את ארתור על הדוברה ושטו אל האי אבאלון, שם מצא ארתור את מנוחתו, עד ליום שבו שוב תזדקק לו בריטניה.
סר לונסלוט שב לבריטניה ומצא את ממלכת לוגרס בחורבנה. גווין וארתור מתו, ויחד אתם נספו כל אבירי השולחן העגול, פרט לחמישה. גווינביר פנתה לחיי נזירות, כדי לכפר על החטא שחטאה, שהביא על לוגרס את חורבנה, ולונסלוט הלך בעקבותיה ונעשה נזיר. כאשר מתו השניים, עלו ארבעת האבירים הנותרים לארץ הקודש. ולאנגליה פלו הברברים.
פרשנות
ניחו של ימי הביניים עוללה מתוך אגדות אלה. יש בהן שפע של כשפים ומעשי נסים, אך למרות המרכיבים הדמיוניים, אגדות אלה נשענות על בסיס מציאותי מוצק. לא מציאות עובדתית, אלא מציאות מן הזן שמניבה הסיפורת. העולם באגדות אלה הוא עולם קוהרנטי: יש בו היגיון. המלך ארתור הוא הציר המרכזי שעליו סובב עולם, ובזכות גוברתו, כוח ומטרתו הנעלה, הוא סוחף אחריו קהילה של אבירים שחולקים עמו את תחושת השליחות. אבירים אלה מתחרים אלה באלה כדי להעמיד במבחן את אומץ לבם, את כוחם ואת אצילותם. עליהם לעמוד בכל הפיתויים הנקרים בדרכם, אם ברצונם להפגין מעשים דגולים. מעל לכול עליהם לנער מעליהם כל שמץ של אנוכיות, שכן הן שלוחיו של כוח גדול הרבה יותר מכל אחד מהם, האידיאל של לוגרס, הממלכה הקדושה. לוגרס היא מקום שבו האמונה מחוללת נסים, מקום שבו השמים מסייעים לחלש ולעניו, לעתים תכופות, האבירים בסיפורים אלה אינם חיים על פי האידיאל הקיבוצי הזה, אך בסופו של דבר הם באים על עונשם. ארתור מוליד את מורדרד בעקבות יחסים אסורים עם אחותו החורגת, ומורדרד הוא הגורם לחורבנו של ארתור. לונסלוט וגווינביר מחריבים את לוגרס בפרשיית האהבה שלהם. טריסטרם מתאהב באשתו של מהלך מרק, וסופו גלות ומוות.
דומה כי קיים היגיון כללי בכשפים ובנסים המתרחשים במעשיות אלה. באמצעות הכשפים עומדים אבירי השולחן העגול למבחנים. כאשר אדם אחר, פרט לאביר, סובל מן הכישוף, מגיע אביר ומסיר ממנו את הכישוף. כישוף שמוטל על אביר נועד לבחון את מוסריותו. אביר חייב לעבור בהצלחה את מבחני האופי שיועד לו, בטרם יזכה לחזות בנסים. לכן, הנפלאות אינן בגדר אביזרים המקשטים עידן של אמונה, משום שהן משמשות כאמצעי לחשיפת אופיו של האדם.
זו הדוגמה הראשונה שלנו לקבוצ גיבורים הנלחמים על עקרונות מופשטים של צדק, כבוד, וטוהר. לאבירים אלה יש פגמים חמורים - גאווה, תאווה, נמהרות ונקמנות - אך הם מתעלים מעבר לפגמים אלה במאמץ משותף לתרום את חלקם לטובת לוגרס. כל אביר עומד למבחן על חולשותיו. רק הקדוש שבאבירים, סר גלהד, מורשה לשתות מן הגביע הקדוש. מסע החיפוש אחר הגביע הוא תמצית קיומה של לוגרס, תקופה שבה כל אביר מקדיש את עצמו למטרה נטולת אנוכיות.
במגוון הסיפורים הללו טמונה תובנה חשובה מאוד - הכבוד העצמי של האדם אינו תלוי במאפיינים חיצוניים, כגון עושר, מעמד, כוח גופני, או יכולת. הוא תלוי ברמה המוסרית האישית ובאומץ לדבוק במטרה נעלה. תובנה מעין זו היא המייסדת תרבות.
מורדרד פנה שוב למלך ארתור וסיפר לו את כל שהתרחש. הוא עמד על כך שגווינביר תוצא להורג על ניאופיה. ארתור הודה כי כך יש לנהוג על פי החוק. גווינביר עמד להישרף על המוקד. ארתור הפציר בגווין להיות נוכח בהוצאה להורג, אך הוא סירב, ושלח במקומו שניים מאחיו. משהוצתה האש במדורה, הגיע סר לונסלוט בלוויית כמה אבירים, הרג רבים מאנשיו של ארתור, ובכללם אחיו של גוויןו, והציל את המלכה מן השרפה. הוא לקח את גווינביר לטירתו, ג'ויוס גארד, וארתור וגווין הטילו מצור על הטירה. בכל פעם שהתפתה ארתור להתפייס עם לונסלוט, גווין זעם, בגלל סכסוך הדמים שהיה בינו לבין לונסלוט. לבסוף, ברגע של גדלות נפש הציל ארתור את חיי לונסלוט במהלך קרב, וכשלונסלוט הציע להשיב לו את גווינביר ולצאת לגלות, הוכרזה הפסת אש בין השניים. לונסלוט יצא לארמוריקה שבצרפת.
אולם גווין רצה במותו של לונסלוט, ולכן גייס צבא של לוחמים ושכנע את ארתור לתקוף את לונסלוט בצרפת. הסקסונים שמעו על מלחמת האזרחים והתחילו שוב פולשים לאנגליה. בהעדרו של ארתור הכריז סר מורדרד כי המלך נפל בקרב בצרפת, ושכנע את העם לבחור בו למלך. הוא הומלך בארמן שבקנטרבורי. מורדרד ניסה לקחת את גווינביר לאישה, אך נכשל. על כל הנעשה בממלכתו, עזב את צרפת ושב לעיר דובר, שם המתינו לו ולצבאו כוחותיו של מורדרד. מורדרד וחייליו הובסו בקרב שהתפתח שם. גווין, שנפצע פצעים קשים בצרפת, במלחמתו בלונסלוט, נפצע שוב בדובר ונטה למות. אך על ערש דוויי כתב גווין ללונסלוט, ביקש ממנו מחילה והפציר בו שישוב לבריטניה כדי להציל את ממלכתו של ארתור מידיו של מורדרד.
תוך זמן קצר גייס מורדר צבא שמנה מאה אלף חיילים והח להטריד את מערכב בריטניה. ארתור נסע עם צבאו לפגוש את מורדרד בקמלן. בערבו של יום הקרב המתוכנן הופיע גווין בחלומו של ארתור ואמר לו להגיע להסכם עם מורדרד עם הפסקת אש למשך חודש ימים, עד אשר יוכל לונסלוט להגיע ולהיחלץ לעזרתו. מורדרד והמלך ארתור חתמו על הפסקת האש בנוכחות שני המחנות הערוכים לקרב. בזמן טקס החתימה שלף אחד החיילים את חרבו כדי להרוג נחש שהכישו, ובתגובה החלו שני המחנות להתנפל אלה על אלה. עד הערב כמעט שלא ניותר משני המחנות שריד ופליט. ממחנהו של ארתור לא ותרו בחיים אלא ארתור ושני אבירים, שניהם פצועים קשה. לפתע הבחין ארתור במורדרד והשניים התנפלו זה על זה בחמת זעם. מורדרד נהרג במקום, ואילו ארתור נפצע אנושות. הוא ביקש משני אביריו הנותרים לשאת אותו אל האגם הסמוך, ואחד מהם נפח את נשמתו בדרך. ארתור ביקש מהאביר השני להטיל את חרבו, אקסקליבר, לתוך האגם. האביר לא שש לעשות כן, אך המלך התעק והוא עשה כמצוותו. יד יצאה מן המים ואחזה בחרב. או אז הופיעה דוברה ועליה גבירת האגם, הגבירה מאבאלון, ומורגן לה פיי.הן העלו את ארתור על הדוברה ושטו אל האי אבאלון, שם מצא ארתור את מנוחתו, עד ליום שבו שוב תזדקק לו בריטניה.
סר לונסלוט שב לבריטניה ומצא את ממלכת לוגרס בחורבנה. גווין וארתור מתו, ויחד אתם נספו כל אבירי השולחן העגול, פרט לחמישה. גווינביר פנתה לחיי נזירות, כדי לכפר על החטא שחטאה, שהביא על לוגרס את חורבנה, ולונסלוט הלך בעקבותיה ונעשה נזיר. כאשר מתו השניים, עלו ארבעת האבירים הנותרים לארץ הקודש. ולאנגליה פלו הברברים.
פרשנות
ניחו של ימי הביניים עוללה מתוך אגדות אלה. יש בהן שפע של כשפים ומעשי נסים, אך למרות המרכיבים הדמיוניים, אגדות אלה נשענות על בסיס מציאותי מוצק. לא מציאות עובדתית, אלא מציאות מן הזן שמניבה הסיפורת. העולם באגדות אלה הוא עולם קוהרנטי: יש בו היגיון. המלך ארתור הוא הציר המרכזי שעליו סובב עולם, ובזכות גוברתו, כוח ומטרתו הנעלה, הוא סוחף אחריו קהילה של אבירים שחולקים עמו את תחושת השליחות. אבירים אלה מתחרים אלה באלה כדי להעמיד במבחן את אומץ לבם, את כוחם ואת אצילותם. עליהם לעמוד בכל הפיתויים הנקרים בדרכם, אם ברצונם להפגין מעשים דגולים. מעל לכול עליהם לנער מעליהם כל שמץ של אנוכיות, שכן הן שלוחיו של כוח גדול הרבה יותר מכל אחד מהם, האידיאל של לוגרס, הממלכה הקדושה. לוגרס היא מקום שבו האמונה מחוללת נסים, מקום שבו השמים מסייעים לחלש ולעניו, לעתים תכופות, האבירים בסיפורים אלה אינם חיים על פי האידיאל הקיבוצי הזה, אך בסופו של דבר הם באים על עונשם. ארתור מוליד את מורדרד בעקבות יחסים אסורים עם אחותו החורגת, ומורדרד הוא הגורם לחורבנו של ארתור. לונסלוט וגווינביר מחריבים את לוגרס בפרשיית האהבה שלהם. טריסטרם מתאהב באשתו של מהלך מרק, וסופו גלות ומוות.
דומה כי קיים היגיון כללי בכשפים ובנסים המתרחשים במעשיות אלה. באמצעות הכשפים עומדים אבירי השולחן העגול למבחנים. כאשר אדם אחר, פרט לאביר, סובל מן הכישוף, מגיע אביר ומסיר ממנו את הכישוף. כישוף שמוטל על אביר נועד לבחון את מוסריותו. אביר חייב לעבור בהצלחה את מבחני האופי שיועד לו, בטרם יזכה לחזות בנסים. לכן, הנפלאות אינן בגדר אביזרים המקשטים עידן של אמונה, משום שהן משמשות כאמצעי לחשיפת אופיו של האדם.
זו הדוגמה הראשונה שלנו לקבוצ גיבורים הנלחמים על עקרונות מופשטים של צדק, כבוד, וטוהר. לאבירים אלה יש פגמים חמורים - גאווה, תאווה, נמהרות ונקמנות - אך הם מתעלים מעבר לפגמים אלה במאמץ משותף לתרום את חלקם לטובת לוגרס. כל אביר עומד למבחן על חולשותיו. רק הקדוש שבאבירים, סר גלהד, מורשה לשתות מן הגביע הקדוש. מסע החיפוש אחר הגביע הוא תמצית קיומה של לוגרס, תקופה שבה כל אביר מקדיש את עצמו למטרה נטולת אנוכיות.
במגוון הסיפורים הללו טמונה תובנה חשובה מאוד - הכבוד העצמי של האדם אינו תלוי במאפיינים חיצוניים, כגון עושר, מעמד, כוח גופני, או יכולת. הוא תלוי ברמה המוסרית האישית ובאומץ לדבוק במטרה נעלה. תובנה מעין זו היא המייסדת תרבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה