אודין

כבר מראשיתו היה אודין צמא לחכמה ולידע, ומכל מלמדיו השכיל וקנה דעת. גדול מלמדיו היה מימיר, דודו, אשר שמר על מעיין הדעת, אך אודין נאלץ להקריב את עינו בתמורה ללגימה ממעיין הדעת. אודין גם היה מוכן לעשות הכול כדי ללמוד את אמנות השירה, שהייהת אחת ממרכיבי שיקוי הקסם שנשמר בקדרה התת-קרקעית של אחד הענקים. בנחישותו להניח ידו על השיקוי, הציע אודין לשעבד את עצמו לענק, ובתוך כך שכנע אותו להבקיע חור במעבה האדמה, שיוביל אל המעון התת-קרקעי שבו נשמר החומר הקסום. לאחר מכן שינה אודין צורתו וזחל כנחש פנימה, חזר לדמות אנושית, התיידד עם בעליו של השיקוי, סוטונג הענק, פיתה את בתו וקיבל מידיה את הבלילה. לאחר מכן הוא התעופף חזרה לאסגר בדמות עיט, ובדרכו הרג את סוטונג, וחילק את השיקוי בין המשוררים.

זקנה קפצה על האלים, וכדי להשיב לעצמם את נעוריהם, הם אכלו מתפוחי הפלא של האלה אידון. אולם אודין בחר לו דרך אחרת, קשה יותר. הוא פצע את עצמו בחניתו ותלה את עצמו למשך תשעה ימים, על עץ הייגדרסיל של היקום, שהיטלטל מעצמת הרוחות. באופן זה הוא חידש את נעוריו, וזכה להבין את הסמלים הרוניים, רישומים שיכלו להגשים כל מטרה אנושית, מועילה או הרסנית.

באמצעות כוחות החכמה, השירה והכישוף שלו היה אודין לעזר רב לבני האדם. די היה בהימצאותו בשדה קרב כדי להכהות את עיני האויב, להכביד את אוזניו, ולהותירו חסר אונים. אומץ לב היה התכונה המוערכת ביותר בעיניו מבין יתר תכונות האדם, ואומץ לבו לא ידע גבולות. הוא ידע כי נחרץ גורלו, גורל מאמיניו וגורל חבריו, ולנוכח תבוסה ודאית זו, ייחס חשיבות עליונה לאומץ. על כן הוא קיבץ את האמיצים שבלוחמים, והושיבם מסביבו בולהלה. כשיחל החורבן, ירדו לוחמים אלה ויילחמו אתו. ואודין יהיה טרף בפיו של הזאב פנריר.