הכול החל מחלל ריק ועצום. אך צפונה מחלל זה נוצר אזור של ערפל ושל קרח, ודרומה ממנו נוצר אזור האש. הצפון נקרא ניפלהיים והצפון נקרא מוזפלהיים: החום מן הדרום הפשיר את הקרח מן הצפון, וכך עוצבה דמותו של יימיר, ענק הכפור בעל צורת אדם. מזיעתו של יימיר נוצר גזע הענקים. הפרה ניזונה מן המלח שליחכה מן הקרח. יום אחד ליקקה הפרה את הקרח והחלו לבצבץ מתוכו שערות, למחרת פרץ מהקרח ראש, וביום השלישי הכיח גופו השלם של בור. לבור נלד בן, בורי, שהוליד שלושה בנים - אודין, וילי, ווה. היו אלה שלושה אלים, לא ענקים, מגזע חדש. יחד הם הרגו את יימיר. מרבית הענקים האחרים טבעו למוות בדמו של יימיר, שהפך לים. מגופו של יימיר יצרו האלים את הארץ, ומגולגולתו יצרו את גיפת השמים. לאחר מכן בראו אודין ואחיו את הגמדאים מן הרימות שבגופת יימיר. לשלושת האלים הצטרפו אלים נוספים, ויחד הם יסדו את האסגרד על כל היכלותיו, כדי שישמש להם לבית.
לאחר שביססו את עליונותם, יצרו האלים את בן התמותה הראשון. מעץ המילה הם יצרו את הגבר, ומן הגפן הם יצרו את האישה. האלים הפיחו בשניים רוח חיים, והעניקו להם מרץ, נשמה, תבונה, חמימות וחיוניות. מבין הזכרים שנולדו לזוג, בחר אודין רק בלוחמים הנועזים ביותר לדור במשכן האלים, אסגרד, לאחר מותם, משום שלוחמים אלה עתידים לסייע לו בעימות המכריע עם כוחות הרשע.
עמוד התווך של היקום היה הייגרסיל, עץ המילה האדיר. אחד משורשיו ירד עד לניפלהיים, העולם התחתון: שורש אחר נמשך עד ליוטונהים, ארץ הענקים: אחר הגיע עד למידרגרד, עולם בני האדם; והרביע לאסגרד, משכן האלים. בענפיו העליונים חיו להם סנאי ועיט, ותחת שורשיו חי הנחש נידהוג, שכרסם בשורשים כדי שעד קץ הימים ייפול העץ. בה בעת, המשיכו הנורנות, אלות הגורל, להשקות את העץ למנוע את קמילתו.
אודין ידע כי עצמת האלים אינה נצחית, שכן יבוא היום שבו יתקוממו הענקים נגד האלים, ובזאת יקיץ הקץ עלינו ועל חבריו האלים. הקרב האחרון יתרחש בויגריד, שטח שאורכו מאה ושישים קילומטר ורוחבו מאה ושישים קילומטר. פנריר יבלע את אודין הזאב, אך בנו ייקום את דמו. תור והנחש ממידגרד יהרגו זה את זה; כך יעשו גם לוקי והימדל; וטיר יהרוג את גרם, הכלב האיום מניפלהיים, אך ימות מפצעי טפריו. הכוכבים ושאר גרמי השמים יצנחו אל הארץ, שתשקע במצולות ים. דמדומי האלים יהפכו ללילה, והיקום יחדל מלהתקיים.
אולם נותר עוד אל אחד, האל ללא שם, שעתיד לברוא עולם חדש לאחר קץ הזמנים.
לאחר שביססו את עליונותם, יצרו האלים את בן התמותה הראשון. מעץ המילה הם יצרו את הגבר, ומן הגפן הם יצרו את האישה. האלים הפיחו בשניים רוח חיים, והעניקו להם מרץ, נשמה, תבונה, חמימות וחיוניות. מבין הזכרים שנולדו לזוג, בחר אודין רק בלוחמים הנועזים ביותר לדור במשכן האלים, אסגרד, לאחר מותם, משום שלוחמים אלה עתידים לסייע לו בעימות המכריע עם כוחות הרשע.
עמוד התווך של היקום היה הייגרסיל, עץ המילה האדיר. אחד משורשיו ירד עד לניפלהיים, העולם התחתון: שורש אחר נמשך עד ליוטונהים, ארץ הענקים: אחר הגיע עד למידרגרד, עולם בני האדם; והרביע לאסגרד, משכן האלים. בענפיו העליונים חיו להם סנאי ועיט, ותחת שורשיו חי הנחש נידהוג, שכרסם בשורשים כדי שעד קץ הימים ייפול העץ. בה בעת, המשיכו הנורנות, אלות הגורל, להשקות את העץ למנוע את קמילתו.
אודין ידע כי עצמת האלים אינה נצחית, שכן יבוא היום שבו יתקוממו הענקים נגד האלים, ובזאת יקיץ הקץ עלינו ועל חבריו האלים. הקרב האחרון יתרחש בויגריד, שטח שאורכו מאה ושישים קילומטר ורוחבו מאה ושישים קילומטר. פנריר יבלע את אודין הזאב, אך בנו ייקום את דמו. תור והנחש ממידגרד יהרגו זה את זה; כך יעשו גם לוקי והימדל; וטיר יהרוג את גרם, הכלב האיום מניפלהיים, אך ימות מפצעי טפריו. הכוכבים ושאר גרמי השמים יצנחו אל הארץ, שתשקע במצולות ים. דמדומי האלים יהפכו ללילה, והיקום יחדל מלהתקיים.
אולם נותר עוד אל אחד, האל ללא שם, שעתיד לברוא עולם חדש לאחר קץ הזמנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה