מבוא
דומה כי המלך ארתור היה אדם ממשי, מנהיג ולשי שחי בסביבות שנת 500 לספירה, מאה שנים לאחר נסיגת הרומאים מבריטניה. הסופרים הוולשים שמרו על גחלת זכרו, עד אשר במאה השתים עשרה כתב ג'פרי איש מונמות את ספרו, תולדות מלכי בריטניה, שביסס אחת ולתמיד את מעמדו של ארתור כדמות בלתי נפרדת מתרבות אירופה. ומאז החלו סופרים באנגליה ובאירופה כולה לספר את סיפורי המלך ארתור ואביריו. בזמן שכתב מלורי את חיבורו "מותו של ארתור", במאה החמש עשרה, זכה ארתור להימנות עם "תשעת אבירי העולם", יחד עם דוד המלך, אלכסנדר הגדול, והקיסר קרל הגדול. עיקרי גרסאותינו לקוחים מחיבוריהם של מלורי, ג'פרי, המבינוגיון הוולשי, סר גווין והאביר הירוק, ופרציוול.
המקור החשוב ביותר לאגדות ארתור הוא הרומנסות של ימי הביניים, סוגה ספרותית לא ממוקדת, שעסקה באבירים, גבירות, חורשי-רעה, מעשי כשפים, מעשי נסים, קרבות, תחרויות ומסעות. קוד הלחימה הבלתי מוסרי של חשכת ההתגייסות למען אידיאל נעלה. דת ואהבה הן הגורמים החדשים שמשנים את פני הלחימה, והופכים אותה מרצח שבטי גרידא למאבק על עקרונות מופשטים. המלך ארתור ואביריו היו להתגלמות הקוד הנאצל, ובעזרת אגדות אלה ניתן להיווכח בכוח המניע שמאחורי קוד זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה