לפי סיפור אחר האלים יצרו את האדם, והאדם התקיים על פני האדמה בתקופת שלטונו של הטיטן קרונוס. הגזע הראשון חי חיי אושר מושלמים. בתקופת תור הזהב הזו היו בני האדם משוחררים מכאב, מעמל, ומזקנה. המוות היה קל כמו השינה. הם נהנו משפע פרות האדמה. וכשהגזע הזה מת נותרו בני התמותה הללו כרוחות המגינות על האדם מפני הרוע.
לאחר מכן יצרו האלים את אנשי גזע הכסף, שהיו נחותים לאין ערוך מקודמיהם. בני אדם אלה נותרו ילדים במשך מאה שנים והיו תחת שלטון אמותיהם. ולבסוף הם מתו זמן קצר לאחר שהגיעו לבגרות, בגלל כסילותם. בתקופה זו היה על האדם לעבוד, והשנה נחלקה לעונות כך שהאדם היה חשוף לחום ולקור. גם פשע וזלזול באלים החלו להופיע בתקופה זו, ולכן מחה זאוס את הגע הזה מעל פני האדמה.
ואז יצר זאוס את גזע האדם של תקופת הברונזה מעצי המילה. בני אדם אלה היו חזקים מאוד, גבוהים, ואכזריים; גזע אלים של לוחמים שעבדו במתכות ופיתחו ניצנים בודדים של תרבות. לבסוף הם הרגו איש את אחיו במלחמותיהם ונמחו מן היקום.
או אז נוצר גזע הגיבורים, שבתקופתם נולדו הגיבורים אנשי השם ונעשו המעשים ההרואיים. בתקופה זו חיו הרקולס ויסון, תזאוס, ואנשי מלחמת טרויה הנפלאים. כאות הערכה אליהם, יסד זאוס את "שדות אליסיון" שישמשו כמקום משכבם של נשמותיהם לאחר מותם.
ובכל זאת לא נחה דעתו של זאוס והוא יצר את אנשי תקופת הברזל, הגזע האנושי הגרוע ביותר על פני האדמה מאז ומעולם, גזע שנועד להיות מושחת. עבודה קשה, צרות, כאב, ועייפות היו מנת חלקם של בני הגזע הזה, שעדיין קיים. סופו של דבר - האלים נטשו את הגזע האנושי המרושע הזה, והפקירו אותו לגורלו ולסבלו.
פעם היה זאוס כה מלא סלידה מן האדם ומדרכיו הנלוזות והרעות, עד שהחליט למחות אותו על ידי מבול. פרומתיאוס, שבאותה עת היה עדיין חופשי, התרה בבנו דאוקליון שיבנה תיבה. כשחלו הגשמים לרדת טיפסו דאוקליון ואשתו פירה אל תוך התיבה, שהייתה מלאה באספקה, ושטו מעל פני האוקיינוס, שהטביע את היקום כולו. בתום עשרה ימים, החלו המים לשקוע, והתיבה נחה לה על פרנסוס. כשיצאו מן התיבה הקריבו דאוקליון ופירה קרבנות לאל זאוס וביקשו ממנו לברוא מחדש את הגזע האנושי. בני הזוג גם הלכו לעיר דלפי והתפללו לאלת הצדק, שהורתה להם להשליך את עצמות אמותיהם לאחר מעל ראשיהם. בתחילה נראתה הוראה זו תמוהה בעיניהם, אולם דאוקליון חשב על כך והבין שעצמות אמו היו למעשה האבנים שעל פני האדמה, משום שהאדמה היא זאת שממנה נבראה האנושות. דאוקליון החל להשליך אבנים והן הפכו לגברים, וכשחלה גם פירה להשליך אבנים הן ה פכו לנשים. וכך נולד מחדש הגזע האנושי.
פרשנות
חלקים רבים מאגדות אלה מקורם בכתבי הסיודוס העוסקים בראשית העולם. מאפיין אחד משותף לכל אחד מן האגדות - אזלת ידה של האנושות אל מול החורבן. לעתים אדם מביא על עצמו אסון באמצעות כפירה או רצח, אך לעתים האסון הוא תוצאה של אירועים שאין לו שליטה עליהם. זאוס מתגלה כאן כאל נקמני, המעניש את בני האדם על לא עוול בכפיהם, ואך ורק בגלל מעשיו של פרומתיאוס.
פרומתיאוס, כמובן, הוא דמות הרואית בשל היותו ידיד האנושות. הוא המרדן העיקש שמתנגד לעצמתו הנוראית של זאוס, ובמידה רבה נזקפת לזכותו מסירות הנפש שלו למען האנושות. אפילו מעשה ההונאה שעשה בעניין הקרבן זוכה להערצה. אנשי יוון העתיקה העריצו מעשי ערמה והונאה. רבים מבין אלוהיהם וגיבוריהם מחזיקים במתנות שקיבלו על הולכת שולל.
סיפורה של פנדורה כרוך אמנם בהוצאת דיבה על הנשים, אך יש בו כדי לחשוף תחושה של שניות ביחס לנקבות. מחד גיסא, לא ניתן לעמוד בקסמן, אך מאידך גיסא, הן הן מקור צרותיו של הגבר. סיפור מעין זה יכול היה להיווצר רק בתרבות שבה נתונה השליטה לגברים. התכונות הבולטות הטבועות בנשים - לב בוגדני ולשון שקרנית - הן הנשק הטבעי של המין המשועבד.
סיפור חמשת גזעי המין האנושי מציג פסימיות עמוקה ביחס להתפתחות האדם. בעוד האלים הולכים ומשתפרים מדור לדור, כל גזע אנושי חדש נחות מקודמו. אין עוד סיפור שיכול לסתור את אמונתו האוניברסלית, פחות או יותר, בהתפתחות האדם מיצור פרא לבן תרבות. עם זאת, המיתוס משקף את רעיון מצבו של האדם הקדום בגן עדן, רעיון שקיים מאחורי אגדת גן עדן המקראית.
אף לסיפור המבול יש מקבילה במקרא, והיא סיפורו של נוח. מיתוס זה נפוץ ביותר. בכל רחבי העולם קיימות גרסאות שונות לסיפור זה. הרעיון לפיו שיטפון גדולה מוחה כמעט את כל האנושות סותר את הרעיון המקובל. הגורס כי שינויים גאולוגיים מתרחשים בהדרגה. בכל זאת, מיתוס המבול חושף את האמונה בכוחותיו הנוראים של הטבע,כוחות העלולים להשמיד את האדם בהתאם לרצון האלים.
לאחר מכן יצרו האלים את אנשי גזע הכסף, שהיו נחותים לאין ערוך מקודמיהם. בני אדם אלה נותרו ילדים במשך מאה שנים והיו תחת שלטון אמותיהם. ולבסוף הם מתו זמן קצר לאחר שהגיעו לבגרות, בגלל כסילותם. בתקופה זו היה על האדם לעבוד, והשנה נחלקה לעונות כך שהאדם היה חשוף לחום ולקור. גם פשע וזלזול באלים החלו להופיע בתקופה זו, ולכן מחה זאוס את הגע הזה מעל פני האדמה.
ואז יצר זאוס את גזע האדם של תקופת הברונזה מעצי המילה. בני אדם אלה היו חזקים מאוד, גבוהים, ואכזריים; גזע אלים של לוחמים שעבדו במתכות ופיתחו ניצנים בודדים של תרבות. לבסוף הם הרגו איש את אחיו במלחמותיהם ונמחו מן היקום.
או אז נוצר גזע הגיבורים, שבתקופתם נולדו הגיבורים אנשי השם ונעשו המעשים ההרואיים. בתקופה זו חיו הרקולס ויסון, תזאוס, ואנשי מלחמת טרויה הנפלאים. כאות הערכה אליהם, יסד זאוס את "שדות אליסיון" שישמשו כמקום משכבם של נשמותיהם לאחר מותם.
ובכל זאת לא נחה דעתו של זאוס והוא יצר את אנשי תקופת הברזל, הגזע האנושי הגרוע ביותר על פני האדמה מאז ומעולם, גזע שנועד להיות מושחת. עבודה קשה, צרות, כאב, ועייפות היו מנת חלקם של בני הגזע הזה, שעדיין קיים. סופו של דבר - האלים נטשו את הגזע האנושי המרושע הזה, והפקירו אותו לגורלו ולסבלו.
פעם היה זאוס כה מלא סלידה מן האדם ומדרכיו הנלוזות והרעות, עד שהחליט למחות אותו על ידי מבול. פרומתיאוס, שבאותה עת היה עדיין חופשי, התרה בבנו דאוקליון שיבנה תיבה. כשחלו הגשמים לרדת טיפסו דאוקליון ואשתו פירה אל תוך התיבה, שהייתה מלאה באספקה, ושטו מעל פני האוקיינוס, שהטביע את היקום כולו. בתום עשרה ימים, החלו המים לשקוע, והתיבה נחה לה על פרנסוס. כשיצאו מן התיבה הקריבו דאוקליון ופירה קרבנות לאל זאוס וביקשו ממנו לברוא מחדש את הגזע האנושי. בני הזוג גם הלכו לעיר דלפי והתפללו לאלת הצדק, שהורתה להם להשליך את עצמות אמותיהם לאחר מעל ראשיהם. בתחילה נראתה הוראה זו תמוהה בעיניהם, אולם דאוקליון חשב על כך והבין שעצמות אמו היו למעשה האבנים שעל פני האדמה, משום שהאדמה היא זאת שממנה נבראה האנושות. דאוקליון החל להשליך אבנים והן הפכו לגברים, וכשחלה גם פירה להשליך אבנים הן ה פכו לנשים. וכך נולד מחדש הגזע האנושי.
פרשנות
חלקים רבים מאגדות אלה מקורם בכתבי הסיודוס העוסקים בראשית העולם. מאפיין אחד משותף לכל אחד מן האגדות - אזלת ידה של האנושות אל מול החורבן. לעתים אדם מביא על עצמו אסון באמצעות כפירה או רצח, אך לעתים האסון הוא תוצאה של אירועים שאין לו שליטה עליהם. זאוס מתגלה כאן כאל נקמני, המעניש את בני האדם על לא עוול בכפיהם, ואך ורק בגלל מעשיו של פרומתיאוס.
פרומתיאוס, כמובן, הוא דמות הרואית בשל היותו ידיד האנושות. הוא המרדן העיקש שמתנגד לעצמתו הנוראית של זאוס, ובמידה רבה נזקפת לזכותו מסירות הנפש שלו למען האנושות. אפילו מעשה ההונאה שעשה בעניין הקרבן זוכה להערצה. אנשי יוון העתיקה העריצו מעשי ערמה והונאה. רבים מבין אלוהיהם וגיבוריהם מחזיקים במתנות שקיבלו על הולכת שולל.
סיפורה של פנדורה כרוך אמנם בהוצאת דיבה על הנשים, אך יש בו כדי לחשוף תחושה של שניות ביחס לנקבות. מחד גיסא, לא ניתן לעמוד בקסמן, אך מאידך גיסא, הן הן מקור צרותיו של הגבר. סיפור מעין זה יכול היה להיווצר רק בתרבות שבה נתונה השליטה לגברים. התכונות הבולטות הטבועות בנשים - לב בוגדני ולשון שקרנית - הן הנשק הטבעי של המין המשועבד.
סיפור חמשת גזעי המין האנושי מציג פסימיות עמוקה ביחס להתפתחות האדם. בעוד האלים הולכים ומשתפרים מדור לדור, כל גזע אנושי חדש נחות מקודמו. אין עוד סיפור שיכול לסתור את אמונתו האוניברסלית, פחות או יותר, בהתפתחות האדם מיצור פרא לבן תרבות. עם זאת, המיתוס משקף את רעיון מצבו של האדם הקדום בגן עדן, רעיון שקיים מאחורי אגדת גן עדן המקראית.
אף לסיפור המבול יש מקבילה במקרא, והיא סיפורו של נוח. מיתוס זה נפוץ ביותר. בכל רחבי העולם קיימות גרסאות שונות לסיפור זה. הרעיון לפיו שיטפון גדולה מוחה כמעט את כל האנושות סותר את הרעיון המקובל. הגורס כי שינויים גאולוגיים מתרחשים בהדרגה. בכל זאת, מיתוס המבול חושף את האמונה בכוחותיו הנוראים של הטבע,כוחות העלולים להשמיד את האדם בהתאם לרצון האלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה