בעיר השומרית העתיקה שלט פעם מלך חכם וחזק אך עריץ, ושמו גילגמש. הוא היה שני שלישים אל ושליש אדם, והתפרסם במעשי גבורתו ובשל היותו מתאבק מיומן ובלתי מנוצח. גילגמש היה גם תאוותן ונהג לחטוף כל אישה שנשאה חן בעיניו, רווקה ונשואה כאחד. תושבי אורוק הצטערו על כך מאוד, משום שלא נמצא אדם שיוכל להתגבר על גילגמש. לכן הם התפללו לאלה ארורו וביקשו שתיצור אדם שיוכל להכניע את גילגמש כדי שזה יניח לנשותיהם לנפשן.
ארורו יצרה את אנקידו הענק, אדם שעיר בעל רגלי שור. אנקידו שוטט בין חיות פרא והניח להן לברוח ממלכודות הציידים. מששמע גילגמש על כוחו של אנקידו, שלח אליו למקום מושבו ליד המעיין זונה שתפתה אותו. כשראתה את הנקידו, התערטלה הזונה וחשפה את שדיה. אנקידו הלך לשכב עמה. בתגובה, התנזרה ממנו החיה שהייתה חברתו, משום שאנקידו איבד את תמימותו הטבעית. לאנקידו לא נותר אלא ללכת בעקבות עצת הזונה ולשוב אתה לאורוק.
בארמונו שבאורוק, חלם גילגמש חלום, ובחלומו נאבק הוא באדם חזק שעלול היה להשתלט עליו. כשסיפר את חלומו לאמו, נינסון, היא אמרה שהוא ואנקידו עתידים להיות חברים קרובים. לאחר מפגן היאבקות מרשים ביניהם, ישבו יחד גילגמש ואנקידו כידידים. אנקידו הוזמן לגור בארמון ולחלוק עם גילגמש את מנעמי השלטון.
לילה אחד חלם אנקידו חלום בלהות. בחלומו הוא נתפס על ידי יצור איום ומוזר בעלי טופרי נשר, שהשליכו לעולם התחתון של המוות. כששמע גילגמש את החלום הקריב קרבן לאל השמש, שמשמ, וזה יעץ לו לצאת להילחם בחומבבה החזק, מלך הר הארזים. כששמעו אנקידו, נינסון, ותושבי אורוק על תכניתו של גילגמש ללכת להר הארזים, ניסו להניאו, אך לשווא. גילגמש היה כה נחוש בדעתו לעשות את המסע הארוך והמפרך הזה ולהילחם בחומבבה, ולכן הצטרף אנקידו אל ידידו, והשניים יצאו לדרך.
הם פנו לכיוון צפון-מערב, הותירו מאחור את ארצם הפורייה, חצו את המדבר העצום, באו להרי אמנוס, ולבסוף הגיעו להר הארזים המזהיר ולמכלאה של המפלצת חומבבה. לבו של אנקידו התכווץ בקרבו, אבל גילגמש קרא לחומבבה לצאת. שום תשובה לא באה, ולכן הם הקריבו קרבן לאלים ומצאו להם מקום ללון. בלילה חלם גילגמש על ניצחונו. בבוקר התנפל עליהם חומבבה, ולאחר מאבק איום הצליח גילגמש להפיל ארצה את חומבבה, ואנקידו כרת את ראשו. לאחר מותה של המפלצת, יכול היה גילגמש לכרות את עצי הארזים המקודשים כדי לבנות מהם את מקדשי אורוק.
שני הגיבורים התרחצו, התלבשו, והקריבו קרבנות לאלים. ואז הופיעה עשתר בפני גילגמש וניסתה לפתותו, אך הוא דחה אותה בבוז, באמרו כי רע ומר היה גורלם של כל מאהביה. כשהגיעו גילגמש ואנקידו לאורוק, יחד עם עצי הארזים, הייתה מזימתה הנקמנית של עשתר כבר ערוכה ומוכנה. בעזרתו של אנו היא שחררה את פר הרקיע נגד אורוק. הפר החל להחריב את העיר, אך נתפס ונשחט על ידי גילגמש ואנקידו. ואז, ברגע של קלות דעת, השליך אנקידו את עור הפר על פניה של עשתר, באמרו כי היה עושה גם לה אותו הדבר לו עלה בידו. האלה עשתר הטילה על אנקידו קללת מוות, והוא מת לאחר שנים עשר ימי מחלה.
גילגמש מיאן להתנחם על מות חברו, משום שהבין שגם הוא ימות יום אחד. גילגמש היה נחוש למצוא את סוד האלמוות, ויצא לחפש את אותנפישתים, האיש אשר לו העניק אנליל חיי נצח. הוא נסע מערבה, להר משו הרחוק, שנשמר על ידי איש העקרב, שהניח לו לעבוד בתוך ההר. לאחר שהלך זמן רב בתוך המנהרה, יצא החוצה אל הגן של האלה. האלה יעצה לגילגמש לשוב לביתו, ליהנות מן החיים, ולקבל באהבה את המוות; אך גילגמש התעקש למצוא את אותנפישתים, והאלה הורתה לו כיצד להגיע אל הסיראי של אותנפישתים. הסיראי הזהיר אותו מפני מי המוות הגועשים שסבבו את מקום משכנו של אותנפישתים. ואולם, לא איש כגילגמש יניח לזה להרתיעו, ובעזרתו של הסיראי הצליח לצלוח את המים המסוכנים. לבסוף הגיע גילגמש לביתו של איש האלמוות.
כשסיפר גילגמש לאותנפישתים על משאלתו לחיי נצח, צחק אותנפישתים על טיפשותו, וסיפר לו כיצד זכה בחיי נצח. לאחר מכן קרא אותנפישתים לגילגמש להישאר ער למשך שישה ימים ושבעה לילות, כפי שהוא עצמו נהג בזמן המבול. אך גילגמש המותש לא עמד באתגר ונרדם.
אשתו של אותנפישתים חמלה על הגיבור הרדום ושכנעה את בעלה לגלות לו את סוד האלמוות. הם העירו את גילגמש וסיפרו לו על צמח דוקרני שנמצא על קרקעית הים. גילגמש יצא מיד לחפש את הצמח, וכשהגיע לקצה אוקיאנוס הוא קשר סלעים לכפות רגליו וצלל פנימה. הוא צלל עד קרקעית הים, מצא את הצמח הדוקרני ותלש אותו, ניתק עצמו מן הסלעים ושחה למעלה אל פני הים, ובידו הצמח היקר. גילגמש שם פעמיו אל ביתו, שמח וטוב לב, שהרי מעתה יכול היה להעניק לעצמו ולאנשי אורוק חיי נצח. הוא חצה את מי המוות ואת הגן של האלה; הוא עבר דרך הר משו ונסע מזרחה.
לאחר כמה ימי מסע, הניח גילגמש את הצמח על אחד הסלעים וצלל אל תוך אגם קטן, להתרחץ. בזמן ששחה באגם, התקרב נחש אל הצמח ואכל אותו. כה מרה הייתה זעקתו של גילגמש על שהשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לזכות בחיי נצח, והכול ירד לטמיון. הנחשים יחיו לנצח, ואילו בני אדם אחד דינם למות. גילגמש שב לאורוק בלב שבור. הוא ידע עד כמה אומללים המתים החיים בשאול; אנקידו גילה לו זאת. נחמתו היחידה הייתה שחומותיה של אורוק יישארו אחרי מותו ויהיו מצבת זיכרון לשלטון גילגמש.
פרשנות
נראה כי המיתוסים הבבליים דינמיים יותר וגבריים יותר מאלה של מצרים. האלים הבולטים הם ממין זכר, פרט לעשתר. במיתוס הבריאה זהו מרדוך הזכרי ההורג את האלה-המפלצת תיאמת ומסדר את היקום. גם אותנפישתים הוא פטריארך ממש כמו נח המקראי. אך מעבר לזה, גילגמש הוא דמות מרשימה יותר מאוסיריס. איסיס היא הדמות הדומיננטית במיתוס על אוסיריס, אך גילגמש מרומם מעל כל האחרים במיתוס שלו עצמו. קיימת אידיאליזציה של דמותו הסטטית של אוסיריס, ואילו גילגמש מתואר כדמות אמיתית בעלת יכולת להתפתח. גילגמש, מצד אחד, הוא שטוף זימה ועקשן, אך מצד שני הוא גברי, אמיץ, חבר אמיתי, לוחם מצוין, ומלך המנסה להעניק לעמו חיי נצח. הוא סובל בדיוק כמונו, והוא מחויב להתייצב מול המוות כמו כל אחד מאיתנו.
יתרה מכך: גילגמש מתבגר והולך ככל שהעלילה מתפתחת. בהתחלה הוא עריץ אנוכי שכל מעייניו נתונים למלחמות ולנשים. לאחר מכן הוא רוכש לו חבר, את אנקידו, ויחד הם פועלים לטובת אורוק בכך שהם הורגים את המפלצת חומבבה, מביאים הביתה את עצי הארזים, והורגים את הפר השמימי. לבסוף יוצא גילגמש לתור אחר חיי הנצח בעבורו ובעבור עמו, ואינו בוחל משום אמצעי להשגת משאלתו זו. גם אם יש בסיפורו אלמנטים אגדיים רבים, הרי שניתן לזהות בגילגמש גיבור אותנטי.
ארורו יצרה את אנקידו הענק, אדם שעיר בעל רגלי שור. אנקידו שוטט בין חיות פרא והניח להן לברוח ממלכודות הציידים. מששמע גילגמש על כוחו של אנקידו, שלח אליו למקום מושבו ליד המעיין זונה שתפתה אותו. כשראתה את הנקידו, התערטלה הזונה וחשפה את שדיה. אנקידו הלך לשכב עמה. בתגובה, התנזרה ממנו החיה שהייתה חברתו, משום שאנקידו איבד את תמימותו הטבעית. לאנקידו לא נותר אלא ללכת בעקבות עצת הזונה ולשוב אתה לאורוק.
בארמונו שבאורוק, חלם גילגמש חלום, ובחלומו נאבק הוא באדם חזק שעלול היה להשתלט עליו. כשסיפר את חלומו לאמו, נינסון, היא אמרה שהוא ואנקידו עתידים להיות חברים קרובים. לאחר מפגן היאבקות מרשים ביניהם, ישבו יחד גילגמש ואנקידו כידידים. אנקידו הוזמן לגור בארמון ולחלוק עם גילגמש את מנעמי השלטון.
לילה אחד חלם אנקידו חלום בלהות. בחלומו הוא נתפס על ידי יצור איום ומוזר בעלי טופרי נשר, שהשליכו לעולם התחתון של המוות. כששמע גילגמש את החלום הקריב קרבן לאל השמש, שמשמ, וזה יעץ לו לצאת להילחם בחומבבה החזק, מלך הר הארזים. כששמעו אנקידו, נינסון, ותושבי אורוק על תכניתו של גילגמש ללכת להר הארזים, ניסו להניאו, אך לשווא. גילגמש היה כה נחוש בדעתו לעשות את המסע הארוך והמפרך הזה ולהילחם בחומבבה, ולכן הצטרף אנקידו אל ידידו, והשניים יצאו לדרך.
הם פנו לכיוון צפון-מערב, הותירו מאחור את ארצם הפורייה, חצו את המדבר העצום, באו להרי אמנוס, ולבסוף הגיעו להר הארזים המזהיר ולמכלאה של המפלצת חומבבה. לבו של אנקידו התכווץ בקרבו, אבל גילגמש קרא לחומבבה לצאת. שום תשובה לא באה, ולכן הם הקריבו קרבן לאלים ומצאו להם מקום ללון. בלילה חלם גילגמש על ניצחונו. בבוקר התנפל עליהם חומבבה, ולאחר מאבק איום הצליח גילגמש להפיל ארצה את חומבבה, ואנקידו כרת את ראשו. לאחר מותה של המפלצת, יכול היה גילגמש לכרות את עצי הארזים המקודשים כדי לבנות מהם את מקדשי אורוק.
שני הגיבורים התרחצו, התלבשו, והקריבו קרבנות לאלים. ואז הופיעה עשתר בפני גילגמש וניסתה לפתותו, אך הוא דחה אותה בבוז, באמרו כי רע ומר היה גורלם של כל מאהביה. כשהגיעו גילגמש ואנקידו לאורוק, יחד עם עצי הארזים, הייתה מזימתה הנקמנית של עשתר כבר ערוכה ומוכנה. בעזרתו של אנו היא שחררה את פר הרקיע נגד אורוק. הפר החל להחריב את העיר, אך נתפס ונשחט על ידי גילגמש ואנקידו. ואז, ברגע של קלות דעת, השליך אנקידו את עור הפר על פניה של עשתר, באמרו כי היה עושה גם לה אותו הדבר לו עלה בידו. האלה עשתר הטילה על אנקידו קללת מוות, והוא מת לאחר שנים עשר ימי מחלה.
גילגמש מיאן להתנחם על מות חברו, משום שהבין שגם הוא ימות יום אחד. גילגמש היה נחוש למצוא את סוד האלמוות, ויצא לחפש את אותנפישתים, האיש אשר לו העניק אנליל חיי נצח. הוא נסע מערבה, להר משו הרחוק, שנשמר על ידי איש העקרב, שהניח לו לעבוד בתוך ההר. לאחר שהלך זמן רב בתוך המנהרה, יצא החוצה אל הגן של האלה. האלה יעצה לגילגמש לשוב לביתו, ליהנות מן החיים, ולקבל באהבה את המוות; אך גילגמש התעקש למצוא את אותנפישתים, והאלה הורתה לו כיצד להגיע אל הסיראי של אותנפישתים. הסיראי הזהיר אותו מפני מי המוות הגועשים שסבבו את מקום משכנו של אותנפישתים. ואולם, לא איש כגילגמש יניח לזה להרתיעו, ובעזרתו של הסיראי הצליח לצלוח את המים המסוכנים. לבסוף הגיע גילגמש לביתו של איש האלמוות.
כשסיפר גילגמש לאותנפישתים על משאלתו לחיי נצח, צחק אותנפישתים על טיפשותו, וסיפר לו כיצד זכה בחיי נצח. לאחר מכן קרא אותנפישתים לגילגמש להישאר ער למשך שישה ימים ושבעה לילות, כפי שהוא עצמו נהג בזמן המבול. אך גילגמש המותש לא עמד באתגר ונרדם.
אשתו של אותנפישתים חמלה על הגיבור הרדום ושכנעה את בעלה לגלות לו את סוד האלמוות. הם העירו את גילגמש וסיפרו לו על צמח דוקרני שנמצא על קרקעית הים. גילגמש יצא מיד לחפש את הצמח, וכשהגיע לקצה אוקיאנוס הוא קשר סלעים לכפות רגליו וצלל פנימה. הוא צלל עד קרקעית הים, מצא את הצמח הדוקרני ותלש אותו, ניתק עצמו מן הסלעים ושחה למעלה אל פני הים, ובידו הצמח היקר. גילגמש שם פעמיו אל ביתו, שמח וטוב לב, שהרי מעתה יכול היה להעניק לעצמו ולאנשי אורוק חיי נצח. הוא חצה את מי המוות ואת הגן של האלה; הוא עבר דרך הר משו ונסע מזרחה.
לאחר כמה ימי מסע, הניח גילגמש את הצמח על אחד הסלעים וצלל אל תוך אגם קטן, להתרחץ. בזמן ששחה באגם, התקרב נחש אל הצמח ואכל אותו. כה מרה הייתה זעקתו של גילגמש על שהשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לזכות בחיי נצח, והכול ירד לטמיון. הנחשים יחיו לנצח, ואילו בני אדם אחד דינם למות. גילגמש שב לאורוק בלב שבור. הוא ידע עד כמה אומללים המתים החיים בשאול; אנקידו גילה לו זאת. נחמתו היחידה הייתה שחומותיה של אורוק יישארו אחרי מותו ויהיו מצבת זיכרון לשלטון גילגמש.
פרשנות
נראה כי המיתוסים הבבליים דינמיים יותר וגבריים יותר מאלה של מצרים. האלים הבולטים הם ממין זכר, פרט לעשתר. במיתוס הבריאה זהו מרדוך הזכרי ההורג את האלה-המפלצת תיאמת ומסדר את היקום. גם אותנפישתים הוא פטריארך ממש כמו נח המקראי. אך מעבר לזה, גילגמש הוא דמות מרשימה יותר מאוסיריס. איסיס היא הדמות הדומיננטית במיתוס על אוסיריס, אך גילגמש מרומם מעל כל האחרים במיתוס שלו עצמו. קיימת אידיאליזציה של דמותו הסטטית של אוסיריס, ואילו גילגמש מתואר כדמות אמיתית בעלת יכולת להתפתח. גילגמש, מצד אחד, הוא שטוף זימה ועקשן, אך מצד שני הוא גברי, אמיץ, חבר אמיתי, לוחם מצוין, ומלך המנסה להעניק לעמו חיי נצח. הוא סובל בדיוק כמונו, והוא מחויב להתייצב מול המוות כמו כל אחד מאיתנו.
יתרה מכך: גילגמש מתבגר והולך ככל שהעלילה מתפתחת. בהתחלה הוא עריץ אנוכי שכל מעייניו נתונים למלחמות ולנשים. לאחר מכן הוא רוכש לו חבר, את אנקידו, ויחד הם פועלים לטובת אורוק בכך שהם הורגים את המפלצת חומבבה, מביאים הביתה את עצי הארזים, והורגים את הפר השמימי. לבסוף יוצא גילגמש לתור אחר חיי הנצח בעבורו ובעבור עמו, ואינו בוחל משום אמצעי להשגת משאלתו זו. גם אם יש בסיפורו אלמנטים אגדיים רבים, הרי שניתן לזהות בגילגמש גיבור אותנטי.
