פתח דבר
בכתיבת תקציר של מיתולוגיה העוסק בשבע תרבויות שונות, לא רק שיש הכרח לבחור בקפידה את הסיפורים, אלא אף חיוני לדלות את הפרטים המתאימים ביותר מתוך כמה גרסאות של מיתוס. לעתים קרובות קיימות גרסאות מרובות לאגדה או למיתוס, וזה מסביר את אי-ההתאמות שבין מה שיספר כותב אחד לבין גרסתו של כותב אחר לאותו הסיפור. כל השוואה בין ספרי המיתולוגיה השונים הקיימים בשוק תהיה כרוכה בסתירות ניכרות, החל באיות של שמות, דרך פרטי האירועים וכלה בעיצוב המיתוסים ובהדגשתם. לא ניתן להשיג אחידות בתחום זה, מבחינה מעשית ותיאורטית כאחד.
ואין תימה. אנשים המדווחים על אותו אירוע מציגים מגוון רחב של גרסאות. הכפילו זאת במאות שנים של מסירה בעל פה בתקופות של קיפאון ומהפכים תרבותיים ובמקומות גיאוגרפיים מרוחקים, לעתים במרחק של מאות קילומטרים זה מזה. ואז הכפילו גרסאות אלה בהעלאתם על הכתב על ידי סופרים, כל אחד מהם ייחודי באישיותו ובהשקפתו. ולבסוף תגלו כמה גלגולים עברו המיתוסים לאורך יותר מאלף שנות מסורת ספרותית. אין ספק שהבלבול והמבוכה אמיתיים. אולי למזלם של חוקרי המיתולוגיות, חלק ניכר מן הספרות הקלאסית אבד, שאם לא כן הם לא היו מסיימים את מלאכת הסיווג שלה. גם כך, רבה המבוכה בתחום זה. תיאוריות יש למכביר.
לו צירפו כל תיאור ותיאור של מיתוס לכדי סיפור אחד הייתה התוצאה תוהו ובוהו כמו החיים עצמם. התפקיד הבסיסי של המיתוס הוא ליצוק את המציאות לתוך תבניות משמעותיות. אשר לכן, ניסינו לארגן את מגוון הסיפורים באתר זה על פי יחידות קריאות וקוהרנטיות, תוך הצגת הסטיות, במקום שבו הופיעו, בפני הקורא. במקומות שבהם יש הבדלים בין הסיפורים באתר לבין ספרים אחרים בנושא - הבדלים בפרטים, באיות, או בסגנון - אין בכך כדי להעיד על נחיתותה של גרסה זו או אחרת, משום שכל כותב נדרש למשימה הכבדה של סינון ובחירה על פי שיקול דעתו.
בחירת הסיפורים באתר זה נעשתה על פי העקרונות הבאים: האם הסיפור חושף דבר מה חשוב על אודות התרבות שממנה הגיע? האם הוא מעורר עניין? האם לאופן כתיבת הסיפור יש משמעות? האם יש הגיון בפרטי הסיפור? האם הם חשובים? כשיש בנמצא גרסאות שונות לסיפור, אילו פרטים תורמים הכי הרבה להשפעה הכוללת? האם יש היגיון גם בגרסאות הסותרות? איזה איות הוא הקל ביותר בעבור הקורא, והכי פחות טורדני? האם כל הבחירות הללו עולות בקנה אחד עם השכל הישר, ועם נאמנות למיתוסים עצמם? האם סגנון הכתיבה מציג חלק מקסמה של המיתולוגיה? האם הוא קריא?
אתר זה אינו רק מבוא למיתולוגיה, אלא גם מבוא לחקר תרבויות שונות כפי שהן משתקפות במיתוסים ובאגדות שלהן. מטרת האתר להניע אותך, הקורא, לחקור את התחום המופלא של הדמיון האנושי בהיסטוריה.
אני רוצה להציג לכם סרטון פתיחה להרצאה על המיתולוגיה היוונית מאת המרצה אלה בר-מסדה.
מבוא למיתולוגיה
הדרך הפשוטה והישירה ביותר להתקרב אל מיתולוגיה היא להתבונן בנושא שלה. מיתוסים, לפי הגדרתם הכללית ביותר, הם סיפורים מסורתיים על אלים, מלכים וגיבורים. מיתוסים עוסקים בדרך כלל בבריאת העולם ולעתים אף בחורבנו לעתיד לבוא. הם מספרים כיצד בראו האלים את האדם. הם מתארים את מערכת היחסים בין אלים שונים ובין אלים לבני אדם. הם קובעים קוד מוסרי שעל פיו צריך לחיות. מיתוסים עוסקים גם בחיי הגיבורים המייצגים את האידיאלים של החברה. בקצרה, במידה רבה עוסקים המיתוסים בהיבטים המשמעותיים של הקיום האנושי והעל-אנושי.
קל לשכוח זאת בשעה שאנו קוראים על אודות ההתרחשויות המגוחכות, הברבריות, הקומיות, הנלעגות, או הרגשיות שיש במגוון מיתולוגיות. ובכל זאת, למיתוסים בכללותם נודעת יראת כבוד וצחות לשון, בדיוק בגלל התמודדותם עם העניינים החשובים.
מיתוסים הם לרוב סיפורים שנמסרו מדור לדור, סיפורי עם הטומנים בחובם ידע קיבוצי. אמנם חלקם נוצרו כנראה בידי שמאנים, כוהני-דת, או משוררים, אך מורשתם התרבותית של המיתוסים מקורה בחברות פרימיטיביות או קדם-מדעיות. בדרך כלל הם התגבשו על ידי הדמיון העממי.
לעתים קרובות מתקבלים המיתוסים כאמת עובדתית. הם מוצגים כעובדות ולא כבדיות. אפילו בתרבות המתוחכמת והמשכילה של יוון הקלאסית התייחסו למיתוסים כאל מציאות. וכשהחלו להטיל ספק באמיתותם, עיצבו אותם הסופרים מחדש כך שייראו סבירים יותר ואנושיים יותר.
נשכח לרגע שהמיתוסים של תרבויות אחרות הם במידה ניכרת מוזרים ופראיים יותר. לנו, בני הערובה של החומריות וההיגיון המדעי, זה ודאי נראה בלתי מתקבל על הדעת שהיוונים ביוון העתיקה קיבלו ברצינות אלוהות רדופת-אהבהבים כמו זאוס, גיבור נהדר כמו פרסאוס, או מפלצת כמו מדוזה. לנו זה עלול להיראות כבערות וכפתיות. אולם המיתולוגיה פונה בראש וראשונה לדמיון, לחוש האינטואיטיבי של האדם. בחברה שבה השכלתנות אינה מפותחת, או נעדרת, הדמיון הוא הסמכות היחידה בענייני אמת. וגם כשהיגיון שולט, כפי שהיה ביוון הקלאסית, מפעיל הדמיון את השפעתו הרבה על אמונותיו של האדם. אחרי הכול, תרבות לעולם אינה יכולה לנטוש את המסורות עתיקות היומין שלה מבלי להתפורר.
בשלב החיוני שלהם, משהתקבלו כאמת, מיתוסים מייצגים למידה של חברה, ואת הידע והחכמה המצטברים בה. וגוף של מיתוסים מנסה לתת את הסברו המקיף על העולם ועל האנשים שלהם הוא שייך. הדבר נעשה באמצעות סיפור, באמצעות סיפורים בלתי נשכחים, העוסקים בכל העניינים המטרידים והמסקרנים את האדם הפרימיטיבי. המיתולוגיה הגולמית של שבט אוסטרלי; המיתולוגיות הכוהניות של מצרים, בבל, והודו; המיתולוגיה המשחררת של יוון ורומא; והמיתולוגיה ההרואית של סקנדינביה - כל אלה מציעות דרך לתפיסת המציאות, להבנת הטבע וחיי אנוש, גם אם הן עלולות להיתפס בעינינו כבלתי הגיוניות. כל מיתולוגיה סובלת מאי-בהירויות, מחוסר עקביות, ומחוסר היגיון, אך הנקודה המכרעת היא שמיתוסים מנסים להלביש צורה ליקום ולתת משמעות לחיי אדם. אנו נראה את הדחף המארגן הזה בכל אחד מן המיתולוגיות שבספר.
מרבית החוקרים המודרניים מחלקים את הנושא לשלוש קבוצות עיקריות: מיתוס צרוף, סאגה הרואית, וסיפור עם. מיתוס צרוף הוא בבחינת מדע פרימיטיבי ודת פרימיטיבית כאחד. כלולים בו סיפורים המסבירים תופעות טבע כגון השמש, כוכבים, פרחים, סופות, הרי געש, וכיוצא באלה, או סיפורים המנחים כיצד יש להתנהג אל האלים. סיפורים אלה מספרים את סיפור התהוותו של העולם: מי הם האלים הללו ומה כוחם; כיצד אלים אלה משפיעים על העולם ועל האדם; ובאילו דרכים יכולים בני האדם לפייס כוחות אלה.
אלים יכולים להופיע בדמותם של איתני הטבע כגון אש, שמים, ארץ, מים, ודומיהם. אך לרוב הם ישויות המשתמשות בתחומי טבע מסוימים להשגת מטרותיהם, בדיוק כמו שהאדם משתמש במכונות לשם השגת מטרות. לעתים האלים מופיעים בדמות אדם, מרגישים רגשות אנושיים, מתנהגים כבני אדם, גם אם הם נצחיים וחזקים לאין ערוך מבני אדם. באופן זה קל יותר לתפוס להבין את היקום, מה שאין כן בעולם הנשלט בידי כוחות סתמיים, גחמניים ואטומים לרווחת האדם. האלים, גם האכזריים שבהם, עדיפים ביותר לטיפול בתוהו ובוהו חמור. ואלים הנראים כבני אדם ומתנהגים כבני אדם, אכן גורמים לעולם להיראות נסבל יותר, משום שהם מקדשים את היופי ואת הכוח האנושיים, בכך שהם נותנים להם העדפה על-טבעית.
מיתוסים מפרשים את הטבע בעזרת טענות אנאלוגיות, הקושרות בין הבלתי מוכר למוכר באמצעות הדמיון. באופן זה, אירועים בגן עדן מתרחשים בדיוק כפי שהם מתרחשים כאן, בכדור הארץ. מדוע השמש נעה על פני השמים? משום שאלוהות מסוימת דוחפת אותה, מסיעה אותה, או משיטה אותה לאורך היקום בכל יום. וכשם שחיות ובני אדם מולידים צאצאים באמצעות הזדווגות, כך גם היסודות הקדמוניים של הטבע מתרבים זה מזה ברוב המיתולוגיות. ניתן להדגים זאת בדוגמה נוספת: אנשי יוון העתיקה תהו בוודאי מדוע קבוצות הכוכבים "העגלה הגדולה" ו"העגלה הקטנה" מעולם לא שקעו אל מתחת לאופק, ואילו קבוצות כוכבים אחרות כן שקעו. הפתרון המיתולוגי, שסופר על ידי אובידיוס בסיפורו על אודות קליסטו, היה שהם היו מנודים. הרה שנאה את הכוכבים הללו ואסרה על הים להתיר להם לשקוע בתוכו, משום שפעם הם היו הפילגש והבן של בן זוגה - זאוס. זה ממחיש את ההיגיון המיתולוגי ואת הטלת הרגשות האנושיים על הטבע.
אחד מענפי המיתולוגיה עוסק באמנות של הבאת האלים לידי הגשמת מטרותיו של האדם. אמנות זו כורכת יחדיו דת פרייטיבית עם קדרות טכנולוגית. האלים, שנחנו בכמה תכונות אנושיות, עשויים לפעול בתגובה לפולחן, לטקס, לתחינה, ולהקרבה. לעולם אין הם מחויבים לעזור לבני אדם, אך יעשו זאת אם יחפצו. לעתים נוהגים האלים במשוא פנים בכך שהם מרעיפים מזל טוב על קומץ בני תמותה. אך לרוב, נסתרות דרכי הטבע. איש אינו יכול לדעת היכן יפגע הברק, היכן תטבע ספינה בסערה, היכן ימיטו חורבן מלחמות ומגפות, היכן רעידות אדמה יחריבו ערים, או היכן ישמידו השיטפון, הבצורת והברד יבולים. עם זאת, מבחינה פסיכולוגית, כל אדם יכול להשפיע על גורלו, אם יש לו אלים שאליהם יוכל לפנות. מיתוסים עוסקים לעתים קרובות במתנות שעל האדם להניק לאל, ובראשן - מסירות ואדיקות.
בנוסף, יש תחום עתיק יותר וקודר יותר במיתולוגיה, והוא כרוך בכישוף. כישוף משמש גם הוא כמצעי להשפעה על האלים להגשים משאלות של בני אדם. במידה רבה צנזרו היוונים או שינו את המרכיב הזה במיתוסים שלהם, אולם יש לזה מקום נכבד למדיי במיתוסים של עמים פרימיטיביים ובמיתולוגיות של המזרח הקרוב הקדום ושל אירופה העתיקה. הכישוף מבקש להשפיע על הטבע באמצעות זיוף, חיקוי של התוצאות שלהן מייחל אדם. הוא מסתמך על חשיבה אנאלוגית שבאמצעותה הדומה מוליד דומה. הטקס הברוטלי של קרבן האדם אמור היה להבטיח אסיף פורה בחברות הניאוליתיות, משום שהקזת הדם על הקרקע תביא את הגשם המיוחל ליבולים.
אצל כתות עתיקות בכל המזרח הקרוב ובאירופה נקשר הכישוף לפולחן לאלה המשולשת, לרוב בקהילות חקלאיות שבראשן עמדה מלכה מטריארכלית. האלה המשולשת ייצגה את שלושת מופעי הירח - חרמש מתמלא, מילוא הירח, וחרמש חסר; את שלוש עונות הטבע - זריעה, קציר וחורף; ואת שלוש התקופות בחיי האישה - בתולים, בגרות, ובלות. בגלגוליה הגשמים כמלכה היא לקחה לה מאהב בכל שנה, ובתום השנה הומת המאהב בטקסיות. את עקבותיה של אמונה ארכאית זו ניתן למצוא במיתולוגיה היוונית, אולם היוונים בסגידתם הפטריארכלית לזאוס הצליחו לדכא אותה ביסודיות רבה.
בני אדם אמנם השתמשו בטקסים הדתיים ובכשפים לשם שכנוע האלים להיענות לבקשותיהם, אך היה זה מסוכן מאוד לפעול נגד הכוחות העל-טבעיים. האלים היו תמיד אכזריים בפעולות הענישה שהשיתו על המחללים את כבודם או על המתנשאים בהתרברבות. המלך איקסיון נפגע מהברק ששילח זאוס, נידון לישיבה בגלגל מסתובב בגיהנום ולנשיכות נחש, וזאת משום שניסה לאנוס את האלה הרה. בעלילות גילגמש חלה אנקידו במחלה קטלנית כעונש על העלבת עשתר, אלת הפריון הבבלית. עשרות מיתוסים מתארים בצורה חיה את התוצאות ההרסניות והרות האסון של הזנחת האלים וההתגרות בהם. זהו עניין של פיקוח נפש ובאותה מידה של שינוי סדרי הטבע.
מיתוסים יכולים להסביר תופעות טבע כמעשה ידיהם של אלים ולהראות כיצד צריך האדם להתייחס לכוחות אלה, אולם יש בהם כדי להסביר דברים נוספים, כגון את מקורו של טקס מסוים ואת משמעותו. טקס מקודש כשלעצמו עשוי להיות רב השפעה, ולספק את הצורך של אדם במחזוריות מנחת בעולם כה לא יציב. אלא שמיתוס מוסיף ממד רוחני לטקס ומעניק לו לגיטימציה על-טבעית. סיפורן של דמטר ופספונה העניק משמעות נשגבת לטקסים האלבסיים. והסיודוס, בתארו כיצד היתל פרומתיאוס בזאוס, יצר תקדים אלוהי לעובדה שהאדם מקבל את העור ואת הבשר של בעל החיים שהוקרב, ואילו האלים מקבלים את השומן ואת העצמות.
מיתוסים עשויים להיות אחראים גם למקורם של שמות, שמות של מקומות או של אנשים. כך למשל סיפורה של הלה שנפלה מהאייל בעל גיזת הזהב מסביר כיצד קיבל ההלספונטוס ("ים הלה") את שמו. איקרוס, כמובן, נפל לתוך הים, ים איקרוס, לאחר שהתקרב יותר מדיי לשמש. סיפורו של יון מספר על אודות מייסדו של הגזע היוני, שאף נתן את שמו לים היוני. וסיפורו של זאוס שיצר גזע של בני אדם, מסביר כיצד לוחמיו של אכילס, המירמידונים, קיבלו את שמם זה, שהרי מירמקס היא המילה היוונית לנמלה. מוזרים ככל שיהיו, סיפורים אלה הפכו את הגיאוגרפיה העתיקה ואת המורשת הגזעית לברורים יותר בעבור אנשים שמוצאם מן העבר הרחוק והמעורפל.
מיתוסים מבטאים תמיד את הצורך של האדם להיות מודע לשורשיו. חלק חשוב בכל מיתולוגיה הוא שלשלת יוחסין של אלים, מלכים וגיבורים. משפחות האצולה ביוון ההומרית והפוסט-הומרית ייחסו את מוצאן לגיבורים האגדיים ממלחמת טרויה - גיבורים שייחסו את מוצאם לאלים. תשומת הלב המדוקדקת שניתנה לשלשלות היוחסין בכל העולם מדגישה שאותן דמויות מיתולוגיות לא נוצרו כך לפתע באופן בלתי צפוי, אלא עמדו מאחוריהן ייחוסים מפורסמים. אפילו לאלים היו הורים במרכיבי הטבע הגולמיים הראשוניים. גם כאן, במיתוס, תהליכים אלוהיים משקפים תהליכים ותחומי התעניינות אנושיים.
אם תכליתו של המיתוס הצרוף להסביר, הרי שהסאגה ההרואית היא לעתים קרובות גרסה פרימיטבית של ההיסטוריה. הסאגה צובעת בדרמטיות אירועים היסטוריים ממושכים, ודוחסת אותם לתוך אירועים עלילתיים. כשחשף הארכאולוג שלימן את האתר של טרויה בשנת 1870 הוא הסתמך במידה מסוימת על האגדה על אודות מלחמת טרויה. הממצאים ארכאולוגיים קבעו שתרבות מפוארת שגשגה מסביב לים האגאי בין השנים 1500 עד 1260 לערך לפני הספירה, והשהתרבות המיקנית נהרסה כתוצאה מהפלישות של הדורים, שהטילו את יוון לחשכת ימי הביניים למשך ארבע מאות שנים. אילו ניטשה מלחמת טרויה ולו במחצית העצמה שמתאר הומרוס, הרי שקרוב לוודאי שאסיה הקטנה ויין המיקנית נחלשו באופן משמעותי, וסללו בכך את הדרך לפלישות הדורים.
מאוחר יותר ראתה יוון בנפילתה של טרויה את ניצחון ההלניזם על המזרח הברברי, אלא שאילו יש אמת בנאמר לעיל, אין זה ראוי להיקרא ניצחון. בנוסף, עמים עשויים לשכתב אגדות באופן שיתאימו לאינטרסים שלהם. למעשה, לעתים משמשות האגדות ככלי תעמולתי התומך במנה חברתי קיים, כמו שאויריפידס השתמש בסיפור על תזאוס לחיזוק הדמוקרטיה המעורערת של אתונה בזמן המלחמה הפלופונסית. אגדה היא לעתים קרובות מכשיר פוליטי שתכליתו להעניק חשיבות-יתר לקבוצה כלשהי.
וכאן אנו מגיעים לתפקיד החשוב ביותר של סאגה הרואית - יצירת עבר מפואר בעבור עם ופרסומם של ערכים שעל פיהם צריכה אומה להתקיים. באגדות ההרואיות גלומים ערכי החברה, והן מכוונות את הפרט אל אמות המידה המקובלות ואל המטרות של תרבותו. הן מציגות את תכניה של האנושות ואת אופן שבו אדם דגול חי ומת. בדרך זו הן מעניקות משמעות וכיוון לחיים.
הבה נביט בחלק מהגיבורים באתר זה, ונראה מה הם הערכים שהם מייצגים. באופן כללי, ישנם מי שנלחמים בבעלי חיים, מי שנלחמים בבני אדם, ומי הנאבקים בכוחות על-טבעיים המצויים בתוכם. בכל אופן, בני אדם הנלחמים באלים אינם גיבורים כלל, אלא רשעים ורופאי אליל, שבאים על עונשם הראוי להם. לא קיים גיבור שאינו מעורב בסכסוך ושאין לו אויב, אותו הוא צריך לנצח.
בגיבור מן הסוג הפרימיטיבי ביותר הוא הורג המפלצות. הדוגמה המושלמת לכך היא ביוולף, שהרג שתי מפלצות ודרקון, לאחר שכל אחד מהם איים על התיישבויות בני האדם בצפון הקפוא. סוג זה של גיבור מוחק מעל פני האדמה את האיומים הזוועתיים והופך אותה למקום בטוח יותר למגורי אדם. הרקולס הוא גיבור מתקדם יותר, מאחר שאינו מסתפק רק בהרג מפלצות, אלא לוכד גם חיות פרא, וסולל בכך את הדרך לביות חיות. בהתאם לכך, להרקולס יש צאצאים רבים, המאכלסים את העולם הבטוח שיצר.
מבין הגיבורים הלוחמים קיים הטיפוס הצרוף כדוגמת אכילס וגיבורי נורווגיה. טיפוס זה נלחם למען השגת תהילה וכבוד אישיים, תהא סיבת המלחמה אשר תהא. גיבור שכזה אינו חושש למות, חי על פי קודים נוקשים של כבוד,והוא חדור תחושה, שלפיה החיים חסרי כרך אך מתוקים. לוחם שכזה חי כדי למות בקרב, ובכך לזכות בתהילת עולם.
יש גיבור שנלחם כדי למות למען תרבות גוססת אך נאורה, כזו שנחרץ דינה. הקטור, הגיבור ההומרי, נלחם למען טרויה ולמען משפחתו, אך דומה שמחויבויות אלה הכבידו עליו בשעה סוף סוף פגש את אכילס, שאין לו מה להפסיד אם ימות: השש באדיקות אלי רצח. והמלך ארתור, לאחר כל ההוד וההדר שלו בקמלוט, נפצע למוות בקרב על ידי בנות הבלתי חוקי, מורדרד.
לוחם מסוג אחר הוא זה החותר לכונן מלוכה או לבנות עיר. הדוגמה לטיפוס זה היא אניאס, שנלחם למען תרבות חדשה ההולכת וקרבה. הוא מייצג את הערכים שבמשך מאות בשנים עשו את רומא לתרבות המנצחת, למרות היותו אישיות ספרותית ולא מיתולוגית.
ולבסוף, הגיבור המטאפיסי, שתחילתו במשאלה מוזרה. גילגמש במסעו להתגבר על המוות הוא גיבור מעין זה, וכישלונו נושא את צער תמותת האדם. אך הגיבור המטאפיסי הצרוף הוא בודהה הכובש בתוכו את כל היצרים המונעים הארה.
כך אנו רואים את מגוון הערכים והקודים ההרואיים שחברה עשויה להשתמש בהם לצורך גיבושה של תרבות. אגדות עלילתיות מראות לאן מועדות פניה של תרבות ומה יהיו הישגיה. אגדות אינן בידור בעלמא: תפקידן לחנך ולנוטט את האנרגיות של הצעירים. טקסים של בגרות מינית בתרבויות פרימיטיביות דורשים הדרכה קפדנית בתחום המיתוס והאגדה. הנערים ביוון הקלאסית נדרשו לשנן חלקים נכבדים מכתביהם של הומרוס ושל הסיודוס. כפי שמציין וורנר ג'אגר בספרו Paideia ("חינוך" ביוונית), לאיליאדה הייתה השפעה עזה על הזוהר המרשים של התרבות היוונית. כמיהתו של אכילס לתהילה סייעה לעידוד השאיפה למצוינות בכל תחום, שאיפה שיצרה את הגאוניות המופלאה של העידן הקלאסי.
לצד המיתוס הצרוף והסאגה קיים סיפור מסוג אחר, שהיה נפוץ בתרבויות פרימיטיביות: סיפור-עם או מעשייה. סיפור זה מספור לשם הנאה בלבד, והוא אינו מתיימר להיות עובדתי. עם סוג זה נמנים סיפורי מסעות כגון הפתקאותיו של אודיסאוס. באגדה על פרסאוס יש מרכיב נכבד של מעשייה ושל כישוף. אולם מן העובדה שסיפורי מעשיות מסופרים לשם הנאה, אין להבין שהם משוללי משמעות או יופי. כתביו של יונג ופסיכואנליטיקאים אחרים מייעצים לנו לא להתייחס למעשיות כאל הבלים. ייתכן כי הן צורה ספרותית פרימיטיבית, אך דווקא מסיבה זו הן קרובות לשורש הראשוני של דמיון האדם. סיפורו של אפוליאוס על אודות קופידון ופסיכה הוא עיבוד ספרותי מלבב של המעשייה, והוא מבטא את האיפוק העצמי של הנפש בטרם תוכל לשוב למקומה הראוי כבת זוגה של האהבה.
בחברה מתוחכמת עשויים המיתוסים להיות יצירות מודעות וסמליות שנועדו להמחיש רעיון מופשט. סוף סוף, הרבה יותר קל לזכור סיפור, בהשוואה לכל הטפת מוסר. הסיפור עשוי להציג רעיון מורכב ולגרום לו לנצנץ בשלל והאלגוריות המיתולוגיות של הודו. כפי שהבין ישו, מי שרוצה להפוך רעיון מופשט לרעיון ברור ומובן להמונים, מוטב שיציגו כסיפור או כמשל. סיפור "השומרוני הטוב", למשל, מציג את רעיון האחווה האוניברסלית בפשטות רבה. מיתוסים הקשורים לכתות המסתורין של יוון העתיקה, כגון המיתוסים אודות פרספונה, דיוניסוס ואורפיאוס, שבהם נכנסים הגיבור או הגיבורה לממלכת המוות כדי להופיע מחדש מאוחר יותר, מצביעים לא רק על מיתתם ולידתם מחדש של צמחים, אלא גם על האמונה בדבר חיי הנצח של הנשמה. יצירתם של האגדה, המשל והאלגוריה מצריכה מנות גדושות של אינטליגנציה, ולרוב הם אינם פרי דמיונם של פשוטי העם.
יש עוד סוג אחד של סיפורים, המסווג לעתים כמיתוס, הוא תוצאה של מאמץ ספרותי מודע, והוא נחלתם של תרבויות מפותחות מאוד. זהו הרומן, סיפור האהבה שבו מתמסר הגיבור לרדיפה אחר האושר או האישה. בעולם המעשה ההרואי, לנשים יועד תפקיד כמעט משני לגורלו של הגיבור. אישה יכולה הייתה לסייע לגיבור או לעכבו אך מעשיו היו שייכים לו לבדו. לגיבורים כמו הרקולס, יסון, תזאוס, אודיסאוס ואינאס, ייתכן שהיו תסביכים רומנטיים, אך הם תמיד הותירו את האישה מאחור כדי ללכת אחר צו שאיפותיהם האמיתיות. ברומן, לעומת זאת, הגיבור מקדיש עצמו לאהבה. בנקודה זו ניתן לראות מעשיות כגון אלה של ונוס ואדוניס, פיראמוס ותיסבי, לונסלוט וגווינביר, ורבות אחרות. מעשיות אלה צצות כאשר תרבות מתחילה להיחלש, האצולה של סוף ימי הביניים. למשל, אצל אובידיוס, המשורר האוגוסטני האלגנטי, ישנה התעסקות אובססיבית באהבה ובנבכי נפשה של האישה. נדמה שכאשר תרבות נעדרת מפלצות אותן יש להרוג, מטרות ששווה להילחם למענן, או רעיונות לקדם, מתמוססים הגברים במין רפיון נשי, והופעים את אמנות האהבה למקצוע העיקרי שלהם.
לאחר שתיארנו את הסוגים העיקריים של סיפורים, שלרוב מסווגים כמיתוס - המיתוס המבאר, הסאגה ההרואית, סיפור העם, הסיפור הסמלי, והרומן - עלינו לומר שסיפורים אלה כמעט שאינם מצויים בצורתם הטהורה, אלא מתמזגים הם זה בזה וממלאים פונקציות מרובות. מיתוסים מקורם בדמיון והם יכולים לספק את צוריכהם של אלה המבקשים פתרון כיד הדמיון הטובה. סיפורים הם אכן העדויות המרשימות ביותר לחיי האדם. רבים מהמיתוסים בספר זה שרדו במשך אלפי שנים ולא נס ליחם, כאילו נכתבו היום לראשונה, בעוד הארכיטקטורה עתיקה קבורה לה תחת חורבות. כל זאת משום שהמיתוסים מקורם בכושרו היצירתי של האדם, שהוא חיוני וקבוע.
אך למה צריכים אנו ללמוד סיפורים אלה? מה יש להם להציע לתלמידי ההווה?
ראשית, בהיות כתובים, מיתוסים הם לעתים קרובות ספרות מרשימה. הומרוס, אייסכילוס, סופוקלס, איירפידס, אריסטופאניס, אפלטון, וורגיליוס הם חלק מגאוני הספרות החשובים ביותר בכל הזמנים. ואפילו כותבים ויצירות חשובים פחות, כגון גילגמש, הקלאסיקה ההודית, פינדריקוס, הורציוס, אובידיוס, אפוליאוס, ביוולף שתי האדות הנורדיות, ומלורי, מספקים חומר קריאה מהנה.
שנית, המיתולוגיה הקלאסית יצרה את הבסיס לחינוך הומניסטי בכל העולם העתיק, ומסוף ימי הביניים עד למאה העשרים. מחברים שונים מצ'אוסר ועד רוברט גרייבס ינקו מהמיתוסים העתיקים הללו, כך שכמעט שלא ניתן להעריך את יצירותיהם מבלי להכיר חלק מהמיתוסים. זאת ועוד: האמנות, הפיסול והארכיטקטורה של העולם העתיק משופעים בנושאים מן המיתולוגיה; והציור, הפיסול והארכיטקטורה מתקופת הרנסאנס ועד פיקאסו לא ניתנות להבנה מלאה ללא הכרת המיתולוגיה. גם תחומים אחרים שואלים חלק מהמינוח שלהם מן המיתוסים - מגוון תחומים כגון פסיכולוגיה, בוטניקה, אסטרונומיה וטכנולוגיית החלל. הארכיאולוג והאנתרופולוג חוקרים את המיתוסים של עם כאמצעי להבנת תרבותו.
אולם מעבר לכל היתרונות הללו, קריאה אוהדת של המיתוסים של עמים אחדים מתקופות אחרות עשויה לשמור עלינו מפני השקפה פרובינציאלית, לא ננעל עצמנו בעולמות צרים הנמצאים בסביבתנו המידית. מיתוסים יכולים להראות לנו את הנפלאות שהתקיימו זמן רב לפני שהשכלתנות המדעית זרתה על תפיסותינו את אור הקדמה.
נכתב על ידי דניאל בכנוב.
בכתיבת תקציר של מיתולוגיה העוסק בשבע תרבויות שונות, לא רק שיש הכרח לבחור בקפידה את הסיפורים, אלא אף חיוני לדלות את הפרטים המתאימים ביותר מתוך כמה גרסאות של מיתוס. לעתים קרובות קיימות גרסאות מרובות לאגדה או למיתוס, וזה מסביר את אי-ההתאמות שבין מה שיספר כותב אחד לבין גרסתו של כותב אחר לאותו הסיפור. כל השוואה בין ספרי המיתולוגיה השונים הקיימים בשוק תהיה כרוכה בסתירות ניכרות, החל באיות של שמות, דרך פרטי האירועים וכלה בעיצוב המיתוסים ובהדגשתם. לא ניתן להשיג אחידות בתחום זה, מבחינה מעשית ותיאורטית כאחד.
ואין תימה. אנשים המדווחים על אותו אירוע מציגים מגוון רחב של גרסאות. הכפילו זאת במאות שנים של מסירה בעל פה בתקופות של קיפאון ומהפכים תרבותיים ובמקומות גיאוגרפיים מרוחקים, לעתים במרחק של מאות קילומטרים זה מזה. ואז הכפילו גרסאות אלה בהעלאתם על הכתב על ידי סופרים, כל אחד מהם ייחודי באישיותו ובהשקפתו. ולבסוף תגלו כמה גלגולים עברו המיתוסים לאורך יותר מאלף שנות מסורת ספרותית. אין ספק שהבלבול והמבוכה אמיתיים. אולי למזלם של חוקרי המיתולוגיות, חלק ניכר מן הספרות הקלאסית אבד, שאם לא כן הם לא היו מסיימים את מלאכת הסיווג שלה. גם כך, רבה המבוכה בתחום זה. תיאוריות יש למכביר.
לו צירפו כל תיאור ותיאור של מיתוס לכדי סיפור אחד הייתה התוצאה תוהו ובוהו כמו החיים עצמם. התפקיד הבסיסי של המיתוס הוא ליצוק את המציאות לתוך תבניות משמעותיות. אשר לכן, ניסינו לארגן את מגוון הסיפורים באתר זה על פי יחידות קריאות וקוהרנטיות, תוך הצגת הסטיות, במקום שבו הופיעו, בפני הקורא. במקומות שבהם יש הבדלים בין הסיפורים באתר לבין ספרים אחרים בנושא - הבדלים בפרטים, באיות, או בסגנון - אין בכך כדי להעיד על נחיתותה של גרסה זו או אחרת, משום שכל כותב נדרש למשימה הכבדה של סינון ובחירה על פי שיקול דעתו.
בחירת הסיפורים באתר זה נעשתה על פי העקרונות הבאים: האם הסיפור חושף דבר מה חשוב על אודות התרבות שממנה הגיע? האם הוא מעורר עניין? האם לאופן כתיבת הסיפור יש משמעות? האם יש הגיון בפרטי הסיפור? האם הם חשובים? כשיש בנמצא גרסאות שונות לסיפור, אילו פרטים תורמים הכי הרבה להשפעה הכוללת? האם יש היגיון גם בגרסאות הסותרות? איזה איות הוא הקל ביותר בעבור הקורא, והכי פחות טורדני? האם כל הבחירות הללו עולות בקנה אחד עם השכל הישר, ועם נאמנות למיתוסים עצמם? האם סגנון הכתיבה מציג חלק מקסמה של המיתולוגיה? האם הוא קריא?
אתר זה אינו רק מבוא למיתולוגיה, אלא גם מבוא לחקר תרבויות שונות כפי שהן משתקפות במיתוסים ובאגדות שלהן. מטרת האתר להניע אותך, הקורא, לחקור את התחום המופלא של הדמיון האנושי בהיסטוריה.
אני רוצה להציג לכם סרטון פתיחה להרצאה על המיתולוגיה היוונית מאת המרצה אלה בר-מסדה.
מבוא למיתולוגיה
הדרך הפשוטה והישירה ביותר להתקרב אל מיתולוגיה היא להתבונן בנושא שלה. מיתוסים, לפי הגדרתם הכללית ביותר, הם סיפורים מסורתיים על אלים, מלכים וגיבורים. מיתוסים עוסקים בדרך כלל בבריאת העולם ולעתים אף בחורבנו לעתיד לבוא. הם מספרים כיצד בראו האלים את האדם. הם מתארים את מערכת היחסים בין אלים שונים ובין אלים לבני אדם. הם קובעים קוד מוסרי שעל פיו צריך לחיות. מיתוסים עוסקים גם בחיי הגיבורים המייצגים את האידיאלים של החברה. בקצרה, במידה רבה עוסקים המיתוסים בהיבטים המשמעותיים של הקיום האנושי והעל-אנושי.
קל לשכוח זאת בשעה שאנו קוראים על אודות ההתרחשויות המגוחכות, הברבריות, הקומיות, הנלעגות, או הרגשיות שיש במגוון מיתולוגיות. ובכל זאת, למיתוסים בכללותם נודעת יראת כבוד וצחות לשון, בדיוק בגלל התמודדותם עם העניינים החשובים.
מיתוסים הם לרוב סיפורים שנמסרו מדור לדור, סיפורי עם הטומנים בחובם ידע קיבוצי. אמנם חלקם נוצרו כנראה בידי שמאנים, כוהני-דת, או משוררים, אך מורשתם התרבותית של המיתוסים מקורה בחברות פרימיטיביות או קדם-מדעיות. בדרך כלל הם התגבשו על ידי הדמיון העממי.
לעתים קרובות מתקבלים המיתוסים כאמת עובדתית. הם מוצגים כעובדות ולא כבדיות. אפילו בתרבות המתוחכמת והמשכילה של יוון הקלאסית התייחסו למיתוסים כאל מציאות. וכשהחלו להטיל ספק באמיתותם, עיצבו אותם הסופרים מחדש כך שייראו סבירים יותר ואנושיים יותר.
נשכח לרגע שהמיתוסים של תרבויות אחרות הם במידה ניכרת מוזרים ופראיים יותר. לנו, בני הערובה של החומריות וההיגיון המדעי, זה ודאי נראה בלתי מתקבל על הדעת שהיוונים ביוון העתיקה קיבלו ברצינות אלוהות רדופת-אהבהבים כמו זאוס, גיבור נהדר כמו פרסאוס, או מפלצת כמו מדוזה. לנו זה עלול להיראות כבערות וכפתיות. אולם המיתולוגיה פונה בראש וראשונה לדמיון, לחוש האינטואיטיבי של האדם. בחברה שבה השכלתנות אינה מפותחת, או נעדרת, הדמיון הוא הסמכות היחידה בענייני אמת. וגם כשהיגיון שולט, כפי שהיה ביוון הקלאסית, מפעיל הדמיון את השפעתו הרבה על אמונותיו של האדם. אחרי הכול, תרבות לעולם אינה יכולה לנטוש את המסורות עתיקות היומין שלה מבלי להתפורר.
בשלב החיוני שלהם, משהתקבלו כאמת, מיתוסים מייצגים למידה של חברה, ואת הידע והחכמה המצטברים בה. וגוף של מיתוסים מנסה לתת את הסברו המקיף על העולם ועל האנשים שלהם הוא שייך. הדבר נעשה באמצעות סיפור, באמצעות סיפורים בלתי נשכחים, העוסקים בכל העניינים המטרידים והמסקרנים את האדם הפרימיטיבי. המיתולוגיה הגולמית של שבט אוסטרלי; המיתולוגיות הכוהניות של מצרים, בבל, והודו; המיתולוגיה המשחררת של יוון ורומא; והמיתולוגיה ההרואית של סקנדינביה - כל אלה מציעות דרך לתפיסת המציאות, להבנת הטבע וחיי אנוש, גם אם הן עלולות להיתפס בעינינו כבלתי הגיוניות. כל מיתולוגיה סובלת מאי-בהירויות, מחוסר עקביות, ומחוסר היגיון, אך הנקודה המכרעת היא שמיתוסים מנסים להלביש צורה ליקום ולתת משמעות לחיי אדם. אנו נראה את הדחף המארגן הזה בכל אחד מן המיתולוגיות שבספר.
מרבית החוקרים המודרניים מחלקים את הנושא לשלוש קבוצות עיקריות: מיתוס צרוף, סאגה הרואית, וסיפור עם. מיתוס צרוף הוא בבחינת מדע פרימיטיבי ודת פרימיטיבית כאחד. כלולים בו סיפורים המסבירים תופעות טבע כגון השמש, כוכבים, פרחים, סופות, הרי געש, וכיוצא באלה, או סיפורים המנחים כיצד יש להתנהג אל האלים. סיפורים אלה מספרים את סיפור התהוותו של העולם: מי הם האלים הללו ומה כוחם; כיצד אלים אלה משפיעים על העולם ועל האדם; ובאילו דרכים יכולים בני האדם לפייס כוחות אלה.
אלים יכולים להופיע בדמותם של איתני הטבע כגון אש, שמים, ארץ, מים, ודומיהם. אך לרוב הם ישויות המשתמשות בתחומי טבע מסוימים להשגת מטרותיהם, בדיוק כמו שהאדם משתמש במכונות לשם השגת מטרות. לעתים האלים מופיעים בדמות אדם, מרגישים רגשות אנושיים, מתנהגים כבני אדם, גם אם הם נצחיים וחזקים לאין ערוך מבני אדם. באופן זה קל יותר לתפוס להבין את היקום, מה שאין כן בעולם הנשלט בידי כוחות סתמיים, גחמניים ואטומים לרווחת האדם. האלים, גם האכזריים שבהם, עדיפים ביותר לטיפול בתוהו ובוהו חמור. ואלים הנראים כבני אדם ומתנהגים כבני אדם, אכן גורמים לעולם להיראות נסבל יותר, משום שהם מקדשים את היופי ואת הכוח האנושיים, בכך שהם נותנים להם העדפה על-טבעית.
 |
| אל השמש - הליוס |
אחד מענפי המיתולוגיה עוסק באמנות של הבאת האלים לידי הגשמת מטרותיו של האדם. אמנות זו כורכת יחדיו דת פרייטיבית עם קדרות טכנולוגית. האלים, שנחנו בכמה תכונות אנושיות, עשויים לפעול בתגובה לפולחן, לטקס, לתחינה, ולהקרבה. לעולם אין הם מחויבים לעזור לבני אדם, אך יעשו זאת אם יחפצו. לעתים נוהגים האלים במשוא פנים בכך שהם מרעיפים מזל טוב על קומץ בני תמותה. אך לרוב, נסתרות דרכי הטבע. איש אינו יכול לדעת היכן יפגע הברק, היכן תטבע ספינה בסערה, היכן ימיטו חורבן מלחמות ומגפות, היכן רעידות אדמה יחריבו ערים, או היכן ישמידו השיטפון, הבצורת והברד יבולים. עם זאת, מבחינה פסיכולוגית, כל אדם יכול להשפיע על גורלו, אם יש לו אלים שאליהם יוכל לפנות. מיתוסים עוסקים לעתים קרובות במתנות שעל האדם להניק לאל, ובראשן - מסירות ואדיקות.
בנוסף, יש תחום עתיק יותר וקודר יותר במיתולוגיה, והוא כרוך בכישוף. כישוף משמש גם הוא כמצעי להשפעה על האלים להגשים משאלות של בני אדם. במידה רבה צנזרו היוונים או שינו את המרכיב הזה במיתוסים שלהם, אולם יש לזה מקום נכבד למדיי במיתוסים של עמים פרימיטיביים ובמיתולוגיות של המזרח הקרוב הקדום ושל אירופה העתיקה. הכישוף מבקש להשפיע על הטבע באמצעות זיוף, חיקוי של התוצאות שלהן מייחל אדם. הוא מסתמך על חשיבה אנאלוגית שבאמצעותה הדומה מוליד דומה. הטקס הברוטלי של קרבן האדם אמור היה להבטיח אסיף פורה בחברות הניאוליתיות, משום שהקזת הדם על הקרקע תביא את הגשם המיוחל ליבולים.
אצל כתות עתיקות בכל המזרח הקרוב ובאירופה נקשר הכישוף לפולחן לאלה המשולשת, לרוב בקהילות חקלאיות שבראשן עמדה מלכה מטריארכלית. האלה המשולשת ייצגה את שלושת מופעי הירח - חרמש מתמלא, מילוא הירח, וחרמש חסר; את שלוש עונות הטבע - זריעה, קציר וחורף; ואת שלוש התקופות בחיי האישה - בתולים, בגרות, ובלות. בגלגוליה הגשמים כמלכה היא לקחה לה מאהב בכל שנה, ובתום השנה הומת המאהב בטקסיות. את עקבותיה של אמונה ארכאית זו ניתן למצוא במיתולוגיה היוונית, אולם היוונים בסגידתם הפטריארכלית לזאוס הצליחו לדכא אותה ביסודיות רבה.
בני אדם אמנם השתמשו בטקסים הדתיים ובכשפים לשם שכנוע האלים להיענות לבקשותיהם, אך היה זה מסוכן מאוד לפעול נגד הכוחות העל-טבעיים. האלים היו תמיד אכזריים בפעולות הענישה שהשיתו על המחללים את כבודם או על המתנשאים בהתרברבות. המלך איקסיון נפגע מהברק ששילח זאוס, נידון לישיבה בגלגל מסתובב בגיהנום ולנשיכות נחש, וזאת משום שניסה לאנוס את האלה הרה. בעלילות גילגמש חלה אנקידו במחלה קטלנית כעונש על העלבת עשתר, אלת הפריון הבבלית. עשרות מיתוסים מתארים בצורה חיה את התוצאות ההרסניות והרות האסון של הזנחת האלים וההתגרות בהם. זהו עניין של פיקוח נפש ובאותה מידה של שינוי סדרי הטבע.
מיתוסים יכולים להסביר תופעות טבע כמעשה ידיהם של אלים ולהראות כיצד צריך האדם להתייחס לכוחות אלה, אולם יש בהם כדי להסביר דברים נוספים, כגון את מקורו של טקס מסוים ואת משמעותו. טקס מקודש כשלעצמו עשוי להיות רב השפעה, ולספק את הצורך של אדם במחזוריות מנחת בעולם כה לא יציב. אלא שמיתוס מוסיף ממד רוחני לטקס ומעניק לו לגיטימציה על-טבעית. סיפורן של דמטר ופספונה העניק משמעות נשגבת לטקסים האלבסיים. והסיודוס, בתארו כיצד היתל פרומתיאוס בזאוס, יצר תקדים אלוהי לעובדה שהאדם מקבל את העור ואת הבשר של בעל החיים שהוקרב, ואילו האלים מקבלים את השומן ואת העצמות.
מיתוסים עשויים להיות אחראים גם למקורם של שמות, שמות של מקומות או של אנשים. כך למשל סיפורה של הלה שנפלה מהאייל בעל גיזת הזהב מסביר כיצד קיבל ההלספונטוס ("ים הלה") את שמו. איקרוס, כמובן, נפל לתוך הים, ים איקרוס, לאחר שהתקרב יותר מדיי לשמש. סיפורו של יון מספר על אודות מייסדו של הגזע היוני, שאף נתן את שמו לים היוני. וסיפורו של זאוס שיצר גזע של בני אדם, מסביר כיצד לוחמיו של אכילס, המירמידונים, קיבלו את שמם זה, שהרי מירמקס היא המילה היוונית לנמלה. מוזרים ככל שיהיו, סיפורים אלה הפכו את הגיאוגרפיה העתיקה ואת המורשת הגזעית לברורים יותר בעבור אנשים שמוצאם מן העבר הרחוק והמעורפל.
מיתוסים מבטאים תמיד את הצורך של האדם להיות מודע לשורשיו. חלק חשוב בכל מיתולוגיה הוא שלשלת יוחסין של אלים, מלכים וגיבורים. משפחות האצולה ביוון ההומרית והפוסט-הומרית ייחסו את מוצאן לגיבורים האגדיים ממלחמת טרויה - גיבורים שייחסו את מוצאם לאלים. תשומת הלב המדוקדקת שניתנה לשלשלות היוחסין בכל העולם מדגישה שאותן דמויות מיתולוגיות לא נוצרו כך לפתע באופן בלתי צפוי, אלא עמדו מאחוריהן ייחוסים מפורסמים. אפילו לאלים היו הורים במרכיבי הטבע הגולמיים הראשוניים. גם כאן, במיתוס, תהליכים אלוהיים משקפים תהליכים ותחומי התעניינות אנושיים.
אם תכליתו של המיתוס הצרוף להסביר, הרי שהסאגה ההרואית היא לעתים קרובות גרסה פרימיטבית של ההיסטוריה. הסאגה צובעת בדרמטיות אירועים היסטוריים ממושכים, ודוחסת אותם לתוך אירועים עלילתיים. כשחשף הארכאולוג שלימן את האתר של טרויה בשנת 1870 הוא הסתמך במידה מסוימת על האגדה על אודות מלחמת טרויה. הממצאים ארכאולוגיים קבעו שתרבות מפוארת שגשגה מסביב לים האגאי בין השנים 1500 עד 1260 לערך לפני הספירה, והשהתרבות המיקנית נהרסה כתוצאה מהפלישות של הדורים, שהטילו את יוון לחשכת ימי הביניים למשך ארבע מאות שנים. אילו ניטשה מלחמת טרויה ולו במחצית העצמה שמתאר הומרוס, הרי שקרוב לוודאי שאסיה הקטנה ויין המיקנית נחלשו באופן משמעותי, וסללו בכך את הדרך לפלישות הדורים.
מאוחר יותר ראתה יוון בנפילתה של טרויה את ניצחון ההלניזם על המזרח הברברי, אלא שאילו יש אמת בנאמר לעיל, אין זה ראוי להיקרא ניצחון. בנוסף, עמים עשויים לשכתב אגדות באופן שיתאימו לאינטרסים שלהם. למעשה, לעתים משמשות האגדות ככלי תעמולתי התומך במנה חברתי קיים, כמו שאויריפידס השתמש בסיפור על תזאוס לחיזוק הדמוקרטיה המעורערת של אתונה בזמן המלחמה הפלופונסית. אגדה היא לעתים קרובות מכשיר פוליטי שתכליתו להעניק חשיבות-יתר לקבוצה כלשהי.
וכאן אנו מגיעים לתפקיד החשוב ביותר של סאגה הרואית - יצירת עבר מפואר בעבור עם ופרסומם של ערכים שעל פיהם צריכה אומה להתקיים. באגדות ההרואיות גלומים ערכי החברה, והן מכוונות את הפרט אל אמות המידה המקובלות ואל המטרות של תרבותו. הן מציגות את תכניה של האנושות ואת אופן שבו אדם דגול חי ומת. בדרך זו הן מעניקות משמעות וכיוון לחיים.
הבה נביט בחלק מהגיבורים באתר זה, ונראה מה הם הערכים שהם מייצגים. באופן כללי, ישנם מי שנלחמים בבעלי חיים, מי שנלחמים בבני אדם, ומי הנאבקים בכוחות על-טבעיים המצויים בתוכם. בכל אופן, בני אדם הנלחמים באלים אינם גיבורים כלל, אלא רשעים ורופאי אליל, שבאים על עונשם הראוי להם. לא קיים גיבור שאינו מעורב בסכסוך ושאין לו אויב, אותו הוא צריך לנצח.
בגיבור מן הסוג הפרימיטיבי ביותר הוא הורג המפלצות. הדוגמה המושלמת לכך היא ביוולף, שהרג שתי מפלצות ודרקון, לאחר שכל אחד מהם איים על התיישבויות בני האדם בצפון הקפוא. סוג זה של גיבור מוחק מעל פני האדמה את האיומים הזוועתיים והופך אותה למקום בטוח יותר למגורי אדם. הרקולס הוא גיבור מתקדם יותר, מאחר שאינו מסתפק רק בהרג מפלצות, אלא לוכד גם חיות פרא, וסולל בכך את הדרך לביות חיות. בהתאם לכך, להרקולס יש צאצאים רבים, המאכלסים את העולם הבטוח שיצר.
מבין הגיבורים הלוחמים קיים הטיפוס הצרוף כדוגמת אכילס וגיבורי נורווגיה. טיפוס זה נלחם למען השגת תהילה וכבוד אישיים, תהא סיבת המלחמה אשר תהא. גיבור שכזה אינו חושש למות, חי על פי קודים נוקשים של כבוד,והוא חדור תחושה, שלפיה החיים חסרי כרך אך מתוקים. לוחם שכזה חי כדי למות בקרב, ובכך לזכות בתהילת עולם.
יש גיבור שנלחם כדי למות למען תרבות גוססת אך נאורה, כזו שנחרץ דינה. הקטור, הגיבור ההומרי, נלחם למען טרויה ולמען משפחתו, אך דומה שמחויבויות אלה הכבידו עליו בשעה סוף סוף פגש את אכילס, שאין לו מה להפסיד אם ימות: השש באדיקות אלי רצח. והמלך ארתור, לאחר כל ההוד וההדר שלו בקמלוט, נפצע למוות בקרב על ידי בנות הבלתי חוקי, מורדרד.
ולבסוף, הגיבור המטאפיסי, שתחילתו במשאלה מוזרה. גילגמש במסעו להתגבר על המוות הוא גיבור מעין זה, וכישלונו נושא את צער תמותת האדם. אך הגיבור המטאפיסי הצרוף הוא בודהה הכובש בתוכו את כל היצרים המונעים הארה.
כך אנו רואים את מגוון הערכים והקודים ההרואיים שחברה עשויה להשתמש בהם לצורך גיבושה של תרבות. אגדות עלילתיות מראות לאן מועדות פניה של תרבות ומה יהיו הישגיה. אגדות אינן בידור בעלמא: תפקידן לחנך ולנוטט את האנרגיות של הצעירים. טקסים של בגרות מינית בתרבויות פרימיטיביות דורשים הדרכה קפדנית בתחום המיתוס והאגדה. הנערים ביוון הקלאסית נדרשו לשנן חלקים נכבדים מכתביהם של הומרוס ושל הסיודוס. כפי שמציין וורנר ג'אגר בספרו Paideia ("חינוך" ביוונית), לאיליאדה הייתה השפעה עזה על הזוהר המרשים של התרבות היוונית. כמיהתו של אכילס לתהילה סייעה לעידוד השאיפה למצוינות בכל תחום, שאיפה שיצרה את הגאוניות המופלאה של העידן הקלאסי.
לצד המיתוס הצרוף והסאגה קיים סיפור מסוג אחר, שהיה נפוץ בתרבויות פרימיטיביות: סיפור-עם או מעשייה. סיפור זה מספור לשם הנאה בלבד, והוא אינו מתיימר להיות עובדתי. עם סוג זה נמנים סיפורי מסעות כגון הפתקאותיו של אודיסאוס. באגדה על פרסאוס יש מרכיב נכבד של מעשייה ושל כישוף. אולם מן העובדה שסיפורי מעשיות מסופרים לשם הנאה, אין להבין שהם משוללי משמעות או יופי. כתביו של יונג ופסיכואנליטיקאים אחרים מייעצים לנו לא להתייחס למעשיות כאל הבלים. ייתכן כי הן צורה ספרותית פרימיטיבית, אך דווקא מסיבה זו הן קרובות לשורש הראשוני של דמיון האדם. סיפורו של אפוליאוס על אודות קופידון ופסיכה הוא עיבוד ספרותי מלבב של המעשייה, והוא מבטא את האיפוק העצמי של הנפש בטרם תוכל לשוב למקומה הראוי כבת זוגה של האהבה.
בחברה מתוחכמת עשויים המיתוסים להיות יצירות מודעות וסמליות שנועדו להמחיש רעיון מופשט. סוף סוף, הרבה יותר קל לזכור סיפור, בהשוואה לכל הטפת מוסר. הסיפור עשוי להציג רעיון מורכב ולגרום לו לנצנץ בשלל והאלגוריות המיתולוגיות של הודו. כפי שהבין ישו, מי שרוצה להפוך רעיון מופשט לרעיון ברור ומובן להמונים, מוטב שיציגו כסיפור או כמשל. סיפור "השומרוני הטוב", למשל, מציג את רעיון האחווה האוניברסלית בפשטות רבה. מיתוסים הקשורים לכתות המסתורין של יוון העתיקה, כגון המיתוסים אודות פרספונה, דיוניסוס ואורפיאוס, שבהם נכנסים הגיבור או הגיבורה לממלכת המוות כדי להופיע מחדש מאוחר יותר, מצביעים לא רק על מיתתם ולידתם מחדש של צמחים, אלא גם על האמונה בדבר חיי הנצח של הנשמה. יצירתם של האגדה, המשל והאלגוריה מצריכה מנות גדושות של אינטליגנציה, ולרוב הם אינם פרי דמיונם של פשוטי העם.
יש עוד סוג אחד של סיפורים, המסווג לעתים כמיתוס, הוא תוצאה של מאמץ ספרותי מודע, והוא נחלתם של תרבויות מפותחות מאוד. זהו הרומן, סיפור האהבה שבו מתמסר הגיבור לרדיפה אחר האושר או האישה. בעולם המעשה ההרואי, לנשים יועד תפקיד כמעט משני לגורלו של הגיבור. אישה יכולה הייתה לסייע לגיבור או לעכבו אך מעשיו היו שייכים לו לבדו. לגיבורים כמו הרקולס, יסון, תזאוס, אודיסאוס ואינאס, ייתכן שהיו תסביכים רומנטיים, אך הם תמיד הותירו את האישה מאחור כדי ללכת אחר צו שאיפותיהם האמיתיות. ברומן, לעומת זאת, הגיבור מקדיש עצמו לאהבה. בנקודה זו ניתן לראות מעשיות כגון אלה של ונוס ואדוניס, פיראמוס ותיסבי, לונסלוט וגווינביר, ורבות אחרות. מעשיות אלה צצות כאשר תרבות מתחילה להיחלש, האצולה של סוף ימי הביניים. למשל, אצל אובידיוס, המשורר האוגוסטני האלגנטי, ישנה התעסקות אובססיבית באהבה ובנבכי נפשה של האישה. נדמה שכאשר תרבות נעדרת מפלצות אותן יש להרוג, מטרות ששווה להילחם למענן, או רעיונות לקדם, מתמוססים הגברים במין רפיון נשי, והופעים את אמנות האהבה למקצוע העיקרי שלהם.
לאחר שתיארנו את הסוגים העיקריים של סיפורים, שלרוב מסווגים כמיתוס - המיתוס המבאר, הסאגה ההרואית, סיפור העם, הסיפור הסמלי, והרומן - עלינו לומר שסיפורים אלה כמעט שאינם מצויים בצורתם הטהורה, אלא מתמזגים הם זה בזה וממלאים פונקציות מרובות. מיתוסים מקורם בדמיון והם יכולים לספק את צוריכהם של אלה המבקשים פתרון כיד הדמיון הטובה. סיפורים הם אכן העדויות המרשימות ביותר לחיי האדם. רבים מהמיתוסים בספר זה שרדו במשך אלפי שנים ולא נס ליחם, כאילו נכתבו היום לראשונה, בעוד הארכיטקטורה עתיקה קבורה לה תחת חורבות. כל זאת משום שהמיתוסים מקורם בכושרו היצירתי של האדם, שהוא חיוני וקבוע.
אך למה צריכים אנו ללמוד סיפורים אלה? מה יש להם להציע לתלמידי ההווה?
ראשית, בהיות כתובים, מיתוסים הם לעתים קרובות ספרות מרשימה. הומרוס, אייסכילוס, סופוקלס, איירפידס, אריסטופאניס, אפלטון, וורגיליוס הם חלק מגאוני הספרות החשובים ביותר בכל הזמנים. ואפילו כותבים ויצירות חשובים פחות, כגון גילגמש, הקלאסיקה ההודית, פינדריקוס, הורציוס, אובידיוס, אפוליאוס, ביוולף שתי האדות הנורדיות, ומלורי, מספקים חומר קריאה מהנה.
שנית, המיתולוגיה הקלאסית יצרה את הבסיס לחינוך הומניסטי בכל העולם העתיק, ומסוף ימי הביניים עד למאה העשרים. מחברים שונים מצ'אוסר ועד רוברט גרייבס ינקו מהמיתוסים העתיקים הללו, כך שכמעט שלא ניתן להעריך את יצירותיהם מבלי להכיר חלק מהמיתוסים. זאת ועוד: האמנות, הפיסול והארכיטקטורה של העולם העתיק משופעים בנושאים מן המיתולוגיה; והציור, הפיסול והארכיטקטורה מתקופת הרנסאנס ועד פיקאסו לא ניתנות להבנה מלאה ללא הכרת המיתולוגיה. גם תחומים אחרים שואלים חלק מהמינוח שלהם מן המיתוסים - מגוון תחומים כגון פסיכולוגיה, בוטניקה, אסטרונומיה וטכנולוגיית החלל. הארכיאולוג והאנתרופולוג חוקרים את המיתוסים של עם כאמצעי להבנת תרבותו.
אולם מעבר לכל היתרונות הללו, קריאה אוהדת של המיתוסים של עמים אחדים מתקופות אחרות עשויה לשמור עלינו מפני השקפה פרובינציאלית, לא ננעל עצמנו בעולמות צרים הנמצאים בסביבתנו המידית. מיתוסים יכולים להראות לנו את הנפלאות שהתקיימו זמן רב לפני שהשכלתנות המדעית זרתה על תפיסותינו את אור הקדמה.
