כבר מראיתה קוללה שושלתו של אטראוס בחטא הגאווה ובאלימות. סבו אל אטראוס היה טנטלוס, אחד מבניו של זאוס שהתמזל מזלו להשתתף בסעודות האלים ולהיטיב לבו בנקטר ובאמברוסיה. מעשה כפיות הטובה הראשו שלו היה כאשר נטל את מאכלי האלים הללו והאכיל בהם את חבריו בני התמותה. הפעם השנייה שהפגין כפיות טובה, הוא גנב מזאוס את כלב הציד העשוי זהב, ואחר כך גם הכחיש שעשה כן. אך מעשהו השלישי היה אכזריות לשמה: הוא הגיש לאלים את בשר בנו, פלופס לארוחה, והם חשו מיד בטעם המוזר, ונרתעו בחלחלה מן הבשר. על פשעיו אלה נענש טנטלוס, ונגזרו עליו עינויי נצח בשאול. הוא הושם בברכה שממנה לא יכול היה לשתות, ומעל ראשו היה תלוי ענף מלא בפרות שהיו הרחק מהישג ידו, וכך נותר הוא רעב וצמא כל חייו.
לטנטלוס הייתה בת, ניובה, שנישאה לאמפיון, מלך תביי, וילדה לו שישה בנים יפים ושש בנות יפות. היא נהגה להתרברב ולהתפאר בילדיה, והקניטה את לטו, אמם של אפולו וארטמיס, על כך שיש לה רק שני ילדים. כשנשי תביי העלו קטורת בפני לטו כדי להפיס דעתה, זעמה ניובה וטענה כי היא עצמה ראויה יותר מלטו שיקטירו לפניה קטורת. בעקבות זאת שלחה האלה לטו את אפולו שיירה בבניה של ניובה, ואת ארטמיס שלחה לירות בבנותיה. ניובה געתה בבכי תמרורים על מות ילדיה, וזאוס הפך אותה לפסל בוכה.
לאחר שטבח טנטלוס את פלופס בנו והגיש את בשרו לאלים, השיב זאוס את פלופס לחיים. אך מאחר שדמטר אכלה את כתפו של פלופס, היא נתנה לו כתף שנהב, במקום הכתף החסרה. פלופס היה לחביבו של פוסידון, אף על פי שהיה מנודה מרוב קהילות בני האדם. במהלך נדודיו הגיע פלופס לארקדיה, שנשלטה על ידי אוינומאוס, שהייתה לו בת יפה ושמה היפודמיאה. כשהגיעו מחזרים לבקש את ידה, נהג אוינומאוס להזמין אותם לתחרות מרכבות שבה המפסיד ימות. מאחר שלאוינומאוס היו הסוסים המהירים ביותר ביוון, לא זכו מחזירה של בתו לאריכות ימים. אך היפודמיאה התאהבה בפלופס, ושיחדה את נהג מרכבתו של אביה כדי שיחבל במרכבתו של אוינומאוס. פלופס קיבל מפוסידון צמד סוסים מהירים כסופה. מובן מאליו שהמנצח בתחרות היה פלופס. הוא הרג את אוינמאוס ונשא את היפודמיאה לאישה. כשבא נהג המרכבה לדרוש את שכרו בעבור הפח שטמן לאוינומאוס, הרג אותו פלופס, ולפני שהנהג נפח את נשמתו, הספיק למלמל קללה על פלופס ועל צאצאיו. אף על פי כן, פלופס הצליח מאוד בשלטונו. הוא כבש את כל חצי האי פלופונסוס, שנקרא על שמו, הוליד ילדים רבים, וייסד את המשחקים האולימפיים לכבודו של זאוס.
פלופס אהב את בנו הממזר, כריסיפוס, יותר מכל ילדיו, והיפודמיאה חששה שילדיה שלה ינושלו מירושת המלוכה. היפודמיאה רצח את כריספיוס, וברצח היו מעורבים שניים מבניה, אטראוס ותיאסטס, שנאלצו לברוח למיקני. אטראוס הצליח להשיג שם גיזת זהב, שהקנתה לו את הזכות למשול. אלא שתיאסטס, שכב עם אשתו של אטראוס, אירופה, והשיג ממנה את הגיזה. לאחר שנעשה למלך, הסכים תיאסטס לתנאי לפיו אם השמש תהפוך את כיוון מסלולה יוכל אטראוס למלוך תחתיו. זאוס שלח את השמש בכיוון ההפוך לאורך השמים, ואטראוס קיבל לידיו את מלכות מיקני. נולדו לו שני ילדים מאירופה, אגממנון ומנלאוס. כשאטראוס שמע על נאפופי תיאסטס עם אירופה, הזמין אותו למשתה והגיש לו לאכול את בשר בניו, שנטבחו והורתחו. תיאסטס נתקף בחילה והטיל קללה על אטראוס ובניו.
תיאסטס פנה אל האורקל של דלפי לבקש עצה כיצד עליו לנקום באחיו. נאמר לו לשכב עם בתו פלופיה ולהוליד ממנה ילד. תיאסטס אנס את בתו בחסות החשכה, אך היא הצליחה לקחת ממנו את חרבו. לאחר שגירש אטראוס את אירופה, הוא החל לחפש לו אישה אחרת, ומצא את פלופיה, שכעבור זמן-מה ילדה את איגיסתוס. אטראוס קיבל אותו כבן, כי חשב שהוא נולד מזרעו.
רעב כבד פקד את מיקני בגלל נקמתו של אטראוס. רק שובו של תיאסטס מן הגלות עשוי היה לגרום להקלה ברעב, ולכן אטראוס עשה עצמו כאילו הוא מוכן לפיוס וקרא לשובו של אחיו. כאשר שב תיאסטס מן הגלות, כלא אותו אטראוס ושלח את איגיסתוס להרגו. תיאסטס ראה את החרב שבידי איגיסתוס, בנו הנולד מפלופיה, והפציר בו שיביא אליו את אמו. כשהגיע פלופיה לתאו של תיאסטס, גילה לה שהוא אביה והאיש שאנס אותה, והיא נטלה את החרב והתאבדה. או אז הבין איגיסתוס כי תיאסטס הוא אביו מולידו, ובמסירות של בן לאביו, רצח את אטראוס, שגידלו מינקות. תיאסטס הומלך מחדש על מיקני, ואילו בניו של אטראוס, אגממנון ומנלאוס, הוגלו.
שני האחים ביקשו את עזרתו של טינדראוס מלך ספרטה, והוא כבש את מיקני והושיב את אגממנון על כס המלכות של מדינה עשירה וחזקה. אגממנון הרג את בן דודו, על מנת להתחתן עם קליטמנסטרה, בתו של טינדראוס. מנלאוס נשא לאישה את הלנה היפה, וטינדראוס התיר לו למשול בספרטה. אלא שנסיך טרויאני בשם פריס חטף את הלנה, חטיפה שגרמה למלחמת טרויה. אגממנון הפך למנהיג הכוחות היווניים, ועזב את מיקני למשך עשר שנים כדי להילחם בטרויאנים. קליטמנסטרה לא אהבה את אגממנון בעלה. הוא הרג את בעלה הראשון, הקריב את בתם איפיגניה לאלה ארטמיס כדי שתרשה לו להפליג עם הצי היווני, ולקח לו מספר פילגשים. כדי לנקום בו, היא לקחה לה מאהב, את איגיסתוס, מתחרהו של בעלה בתחרויות הקשתות, ויחד אתו תכננה את רצח אגממנון. כששב בעלה כמנצח מטרויה, קליטמנסטרה קידמה את פניו בחמימות, אף שהביא עמו הביתה את קסנדרה, פילגשו מארץ זרה. במשתה שנערך לכבוד שובו קם איגיסתוס והרג את אגממנון, וקליטמנסטרה הרגה את קסנדרה. חייליו של איגיסתוס הצליחו להביס את תומכי המלך, ואיגיסתוס נטל לידיו את השלטון כדי לחלוק בו עם קליטמנסטרה.
אולם שניים מילדיהם של קליטמנסטרה ואגממנון נותרו בחיים. הבת אלקטרה הורשתה לגור בארמון אך זכתה ליחס מנוכר מצד אמה ומצד איגיסתוס. הבן אורסטס הוברח בחשאי מן הארמון כדי להבטיח את ביטחונו האישי. הילד אורסטס גדל בקריסה ושם קנה לו חבר, פילאדס, בן המלך. שמונה שנים מאוחר יותר הוא הלך בלוויית פילאדס אל האורקל בדלפי, ושם נאמר לו כי עליו לנקום את רצח אביו או להיות נע ונד ומצורע. הוא שב בחשאי למיקני ונועד עם אחותו אלקטרה ליד קברו של אגממנון. אלקטרה קידמה את פניו בלבביות, משום שחשבה כי הגיעה השעה לטכס עצה כיצד ללמד את איגיסתוס ואת קליטמנסטרה לקח. אורסטס ופילאדס הלכו לארמון ובישרו על מותו של אורסטס. קליטמנסטרה שמחה לשמוע זאת והזמינה את שניהם פנימה. איגיסתוס שמע את החדשות והצטרף למלכה. אורסטס רצח אותו. קליטמנסטרה זיהתה את בנה והתחננה על נפשה, אך אורסטס ערף את ראשה, בהתאם לרצון האלים. האריניות, או הפוריות, הופיעו מן השאול כדי להעניש את אורסטס בעינויים ממושכים. אורסטס נתקף רגשי אשם ושב אל האורקל שבדלפי, שם למד כי עליו לצאת לגלות בת שנה אחת, ולאחריה עליו ללכת למקדשה של אתינה שבאתונה.
במהלך שנת הגלות דעתו של אורסטס כמעט נטרפה עליו, משום שהפוריות לא הפסיקו לרדוף אותו. לבסוף הוא הגיע לאתונה והלך אל המקדש. הוא התוודה והכה על חטא, מבלי להטיל את האשמה על האלים. אפולו ואתינה עמדו לצדו נגד הפוריות, שתבעו להשית עליו עונש תמידי. אתינה לימדה סנגוריה על אורסטס והצליחה לשכנע חלק מהפוריות להפסיק לענות אותו, בטענה שדי לו בעונשים שכבר קיבל.
אורסטס המשיך להירדף על ידי כמה מן הפוריות, והוא שב אל האורקל שבדלפי. נאמר לו שם כי עליו להפליג אל ארץ הטאורים שלחוף הים השחור, שם עליו להשיג את הצלמית של ארטמיס הנמצאת במקדש ולהשיבה ליוון. זו הייתה משימה מסוכנת, משום שהטאורים הקריבו לארטמיס את כל היוונים. אורסטס עשה את המסע יחד עם פילאדס, ושניהם נתפסו על ידי הטאורים ונלקחו למקדשה של ארטמיס כדי שיועלו לקרבן. הכוהנת הראשית הייתה ממוצא יווני, ולתדהמתם של אורסטס ופילאדס, היא הכירה את כל קורות חייה של המשפחה. הכוהנת גילתה להם כי היא אחותו האבודה של אורסטס, איפיגניה, שנחלצה בעור שיניה מן המזבח שעליו היה אגממנון אמור להקריבה לאלה ארטמיס. היא הועברה לארץ הטאורים, ושם עסקה בהקרבת יוונים על המזבח, בדיוק כפי שהיוונים היו מוכנים לעולל לה. בכל זאת, היא לא אהבה את תפקידה הנוכחי, ועל כן החליטה לעזור לאחיה ולחברו. איפיגניה הוליכה אותם לחוף, בתואנה כי היא מטהרת אותם מאשמת רצח, ואפשרה להם להגיע אל ספינתם, יחד עם הצלמית של ארטמיס. הקבוצה לא הצליחה להימלט מבלי לעורר חשד והטאורים פתחו במרדף חם אחריהם. רוח נגדית עצרה את הספינה מלנוע קדימה, אך בדיוק כשעמדו הטאורים לתפוס את אורסטס, את פילאדס ואת איפיגניה, הופיעה אתינה, הרגיעה את מי הים, והורתה לטאורים לחדול. החבורה הפליגה חזרה ליוון, שם ערכה איפיגניה את חתונתם של פילאדס ואלקטרה. אורסטס יכול היה לחיות חיים שלווים, לאחר שהפיס את דעתן של הפוריות.
פרשנות
הפשע שנחשב לחמור ביותר בעיני היוונים היה רצח בן משפחה. מאז שטבח טנטלוס את בנו פלופס ועד שאורסטס רצח את אמו, רבצה על כתפי המשפחה אשמת רצח. הצרה היא שכל אחד מהפשעים נעשה מתוך צידוק עצמי, ללא שמץ של חרטה. מאחר שלפי תורת הגמול, דם מכפר על דם, שושלת זו כמעט שאיבדה את עצמה לדעת. הקללות שרבצו לפתחה של שושלת זו היו אפקטיביות בשל הנטייה לאלימות ולגאווה, שהייתה טבועה במשפחה עצמה. הנקמה במשפחה זו מתבצעת ללא כל נקיפות מצפון. עם זאת, אורסטס הצליח לעצור את השיטפון הנורא הזה, אף שהוא עצמו ביצע את אחד הפשעים הנתעבים ביותר כשרצח את אמו. הוא הצליח משום שנטל אחריות מלאה למעשיו וביקש לכפר עליהם. רק בנסיבות אלה יכולה הייתה להתממש מחילה. אבות אבותיו של אורסטס, עד הוריו, לא ידעו מהי נטילת אשמה, אך אשמה היא תנאי הכרחי למחילה ולסליחה.
כל אחד ממחברי הטרגדיות היווניות אייסכילוס, סופוקלס, ואויריפידס, השתמש בסיפורו של אורסטס כאמצעי לחקר בעיית הצדק. לפי מורשת יוון העתיקה, רצח הוא האמצעי היחיד לתיקון רצח אחר. זה היה הרעיון שהתבקש מן הכבוד העצמי. הרעיון היה משותף ל"תרבויות הבושה", שבהן נעשה צדק על ידי נקמה שבטית. אך בחברות תרבותיות לא היה עוד ראוי לנהוג בהתאם לרעיון זה, ובמקום זאת הופיע הרעיון של "תרבות האשמה", הגורס כי אדם חייב לשלם על חטאיו בבית המשפט, לרצות את עונשו או להוכיח את חפותו. אדם חייב ליטול אחריות למעשיו, מבלי להתחשב במניעים. באגדות על אודות בית אטראוס אנו מוצאים תרבות יוונית שנעה מתפיסת צדק בלתי מפותחת לעבר הרעיון של צדק נשגב ולא-אישי.
לטנטלוס הייתה בת, ניובה, שנישאה לאמפיון, מלך תביי, וילדה לו שישה בנים יפים ושש בנות יפות. היא נהגה להתרברב ולהתפאר בילדיה, והקניטה את לטו, אמם של אפולו וארטמיס, על כך שיש לה רק שני ילדים. כשנשי תביי העלו קטורת בפני לטו כדי להפיס דעתה, זעמה ניובה וטענה כי היא עצמה ראויה יותר מלטו שיקטירו לפניה קטורת. בעקבות זאת שלחה האלה לטו את אפולו שיירה בבניה של ניובה, ואת ארטמיס שלחה לירות בבנותיה. ניובה געתה בבכי תמרורים על מות ילדיה, וזאוס הפך אותה לפסל בוכה.
לאחר שטבח טנטלוס את פלופס בנו והגיש את בשרו לאלים, השיב זאוס את פלופס לחיים. אך מאחר שדמטר אכלה את כתפו של פלופס, היא נתנה לו כתף שנהב, במקום הכתף החסרה. פלופס היה לחביבו של פוסידון, אף על פי שהיה מנודה מרוב קהילות בני האדם. במהלך נדודיו הגיע פלופס לארקדיה, שנשלטה על ידי אוינומאוס, שהייתה לו בת יפה ושמה היפודמיאה. כשהגיעו מחזרים לבקש את ידה, נהג אוינומאוס להזמין אותם לתחרות מרכבות שבה המפסיד ימות. מאחר שלאוינומאוס היו הסוסים המהירים ביותר ביוון, לא זכו מחזירה של בתו לאריכות ימים. אך היפודמיאה התאהבה בפלופס, ושיחדה את נהג מרכבתו של אביה כדי שיחבל במרכבתו של אוינומאוס. פלופס קיבל מפוסידון צמד סוסים מהירים כסופה. מובן מאליו שהמנצח בתחרות היה פלופס. הוא הרג את אוינמאוס ונשא את היפודמיאה לאישה. כשבא נהג המרכבה לדרוש את שכרו בעבור הפח שטמן לאוינומאוס, הרג אותו פלופס, ולפני שהנהג נפח את נשמתו, הספיק למלמל קללה על פלופס ועל צאצאיו. אף על פי כן, פלופס הצליח מאוד בשלטונו. הוא כבש את כל חצי האי פלופונסוס, שנקרא על שמו, הוליד ילדים רבים, וייסד את המשחקים האולימפיים לכבודו של זאוס.
פלופס אהב את בנו הממזר, כריסיפוס, יותר מכל ילדיו, והיפודמיאה חששה שילדיה שלה ינושלו מירושת המלוכה. היפודמיאה רצח את כריספיוס, וברצח היו מעורבים שניים מבניה, אטראוס ותיאסטס, שנאלצו לברוח למיקני. אטראוס הצליח להשיג שם גיזת זהב, שהקנתה לו את הזכות למשול. אלא שתיאסטס, שכב עם אשתו של אטראוס, אירופה, והשיג ממנה את הגיזה. לאחר שנעשה למלך, הסכים תיאסטס לתנאי לפיו אם השמש תהפוך את כיוון מסלולה יוכל אטראוס למלוך תחתיו. זאוס שלח את השמש בכיוון ההפוך לאורך השמים, ואטראוס קיבל לידיו את מלכות מיקני. נולדו לו שני ילדים מאירופה, אגממנון ומנלאוס. כשאטראוס שמע על נאפופי תיאסטס עם אירופה, הזמין אותו למשתה והגיש לו לאכול את בשר בניו, שנטבחו והורתחו. תיאסטס נתקף בחילה והטיל קללה על אטראוס ובניו.
תיאסטס פנה אל האורקל של דלפי לבקש עצה כיצד עליו לנקום באחיו. נאמר לו לשכב עם בתו פלופיה ולהוליד ממנה ילד. תיאסטס אנס את בתו בחסות החשכה, אך היא הצליחה לקחת ממנו את חרבו. לאחר שגירש אטראוס את אירופה, הוא החל לחפש לו אישה אחרת, ומצא את פלופיה, שכעבור זמן-מה ילדה את איגיסתוס. אטראוס קיבל אותו כבן, כי חשב שהוא נולד מזרעו.
רעב כבד פקד את מיקני בגלל נקמתו של אטראוס. רק שובו של תיאסטס מן הגלות עשוי היה לגרום להקלה ברעב, ולכן אטראוס עשה עצמו כאילו הוא מוכן לפיוס וקרא לשובו של אחיו. כאשר שב תיאסטס מן הגלות, כלא אותו אטראוס ושלח את איגיסתוס להרגו. תיאסטס ראה את החרב שבידי איגיסתוס, בנו הנולד מפלופיה, והפציר בו שיביא אליו את אמו. כשהגיע פלופיה לתאו של תיאסטס, גילה לה שהוא אביה והאיש שאנס אותה, והיא נטלה את החרב והתאבדה. או אז הבין איגיסתוס כי תיאסטס הוא אביו מולידו, ובמסירות של בן לאביו, רצח את אטראוס, שגידלו מינקות. תיאסטס הומלך מחדש על מיקני, ואילו בניו של אטראוס, אגממנון ומנלאוס, הוגלו.
שני האחים ביקשו את עזרתו של טינדראוס מלך ספרטה, והוא כבש את מיקני והושיב את אגממנון על כס המלכות של מדינה עשירה וחזקה. אגממנון הרג את בן דודו, על מנת להתחתן עם קליטמנסטרה, בתו של טינדראוס. מנלאוס נשא לאישה את הלנה היפה, וטינדראוס התיר לו למשול בספרטה. אלא שנסיך טרויאני בשם פריס חטף את הלנה, חטיפה שגרמה למלחמת טרויה. אגממנון הפך למנהיג הכוחות היווניים, ועזב את מיקני למשך עשר שנים כדי להילחם בטרויאנים. קליטמנסטרה לא אהבה את אגממנון בעלה. הוא הרג את בעלה הראשון, הקריב את בתם איפיגניה לאלה ארטמיס כדי שתרשה לו להפליג עם הצי היווני, ולקח לו מספר פילגשים. כדי לנקום בו, היא לקחה לה מאהב, את איגיסתוס, מתחרהו של בעלה בתחרויות הקשתות, ויחד אתו תכננה את רצח אגממנון. כששב בעלה כמנצח מטרויה, קליטמנסטרה קידמה את פניו בחמימות, אף שהביא עמו הביתה את קסנדרה, פילגשו מארץ זרה. במשתה שנערך לכבוד שובו קם איגיסתוס והרג את אגממנון, וקליטמנסטרה הרגה את קסנדרה. חייליו של איגיסתוס הצליחו להביס את תומכי המלך, ואיגיסתוס נטל לידיו את השלטון כדי לחלוק בו עם קליטמנסטרה.
אולם שניים מילדיהם של קליטמנסטרה ואגממנון נותרו בחיים. הבת אלקטרה הורשתה לגור בארמון אך זכתה ליחס מנוכר מצד אמה ומצד איגיסתוס. הבן אורסטס הוברח בחשאי מן הארמון כדי להבטיח את ביטחונו האישי. הילד אורסטס גדל בקריסה ושם קנה לו חבר, פילאדס, בן המלך. שמונה שנים מאוחר יותר הוא הלך בלוויית פילאדס אל האורקל בדלפי, ושם נאמר לו כי עליו לנקום את רצח אביו או להיות נע ונד ומצורע. הוא שב בחשאי למיקני ונועד עם אחותו אלקטרה ליד קברו של אגממנון. אלקטרה קידמה את פניו בלבביות, משום שחשבה כי הגיעה השעה לטכס עצה כיצד ללמד את איגיסתוס ואת קליטמנסטרה לקח. אורסטס ופילאדס הלכו לארמון ובישרו על מותו של אורסטס. קליטמנסטרה שמחה לשמוע זאת והזמינה את שניהם פנימה. איגיסתוס שמע את החדשות והצטרף למלכה. אורסטס רצח אותו. קליטמנסטרה זיהתה את בנה והתחננה על נפשה, אך אורסטס ערף את ראשה, בהתאם לרצון האלים. האריניות, או הפוריות, הופיעו מן השאול כדי להעניש את אורסטס בעינויים ממושכים. אורסטס נתקף רגשי אשם ושב אל האורקל שבדלפי, שם למד כי עליו לצאת לגלות בת שנה אחת, ולאחריה עליו ללכת למקדשה של אתינה שבאתונה.
במהלך שנת הגלות דעתו של אורסטס כמעט נטרפה עליו, משום שהפוריות לא הפסיקו לרדוף אותו. לבסוף הוא הגיע לאתונה והלך אל המקדש. הוא התוודה והכה על חטא, מבלי להטיל את האשמה על האלים. אפולו ואתינה עמדו לצדו נגד הפוריות, שתבעו להשית עליו עונש תמידי. אתינה לימדה סנגוריה על אורסטס והצליחה לשכנע חלק מהפוריות להפסיק לענות אותו, בטענה שדי לו בעונשים שכבר קיבל.
אורסטס המשיך להירדף על ידי כמה מן הפוריות, והוא שב אל האורקל שבדלפי. נאמר לו שם כי עליו להפליג אל ארץ הטאורים שלחוף הים השחור, שם עליו להשיג את הצלמית של ארטמיס הנמצאת במקדש ולהשיבה ליוון. זו הייתה משימה מסוכנת, משום שהטאורים הקריבו לארטמיס את כל היוונים. אורסטס עשה את המסע יחד עם פילאדס, ושניהם נתפסו על ידי הטאורים ונלקחו למקדשה של ארטמיס כדי שיועלו לקרבן. הכוהנת הראשית הייתה ממוצא יווני, ולתדהמתם של אורסטס ופילאדס, היא הכירה את כל קורות חייה של המשפחה. הכוהנת גילתה להם כי היא אחותו האבודה של אורסטס, איפיגניה, שנחלצה בעור שיניה מן המזבח שעליו היה אגממנון אמור להקריבה לאלה ארטמיס. היא הועברה לארץ הטאורים, ושם עסקה בהקרבת יוונים על המזבח, בדיוק כפי שהיוונים היו מוכנים לעולל לה. בכל זאת, היא לא אהבה את תפקידה הנוכחי, ועל כן החליטה לעזור לאחיה ולחברו. איפיגניה הוליכה אותם לחוף, בתואנה כי היא מטהרת אותם מאשמת רצח, ואפשרה להם להגיע אל ספינתם, יחד עם הצלמית של ארטמיס. הקבוצה לא הצליחה להימלט מבלי לעורר חשד והטאורים פתחו במרדף חם אחריהם. רוח נגדית עצרה את הספינה מלנוע קדימה, אך בדיוק כשעמדו הטאורים לתפוס את אורסטס, את פילאדס ואת איפיגניה, הופיעה אתינה, הרגיעה את מי הים, והורתה לטאורים לחדול. החבורה הפליגה חזרה ליוון, שם ערכה איפיגניה את חתונתם של פילאדס ואלקטרה. אורסטס יכול היה לחיות חיים שלווים, לאחר שהפיס את דעתן של הפוריות.
פרשנות
הפשע שנחשב לחמור ביותר בעיני היוונים היה רצח בן משפחה. מאז שטבח טנטלוס את בנו פלופס ועד שאורסטס רצח את אמו, רבצה על כתפי המשפחה אשמת רצח. הצרה היא שכל אחד מהפשעים נעשה מתוך צידוק עצמי, ללא שמץ של חרטה. מאחר שלפי תורת הגמול, דם מכפר על דם, שושלת זו כמעט שאיבדה את עצמה לדעת. הקללות שרבצו לפתחה של שושלת זו היו אפקטיביות בשל הנטייה לאלימות ולגאווה, שהייתה טבועה במשפחה עצמה. הנקמה במשפחה זו מתבצעת ללא כל נקיפות מצפון. עם זאת, אורסטס הצליח לעצור את השיטפון הנורא הזה, אף שהוא עצמו ביצע את אחד הפשעים הנתעבים ביותר כשרצח את אמו. הוא הצליח משום שנטל אחריות מלאה למעשיו וביקש לכפר עליהם. רק בנסיבות אלה יכולה הייתה להתממש מחילה. אבות אבותיו של אורסטס, עד הוריו, לא ידעו מהי נטילת אשמה, אך אשמה היא תנאי הכרחי למחילה ולסליחה.
כל אחד ממחברי הטרגדיות היווניות אייסכילוס, סופוקלס, ואויריפידס, השתמש בסיפורו של אורסטס כאמצעי לחקר בעיית הצדק. לפי מורשת יוון העתיקה, רצח הוא האמצעי היחיד לתיקון רצח אחר. זה היה הרעיון שהתבקש מן הכבוד העצמי. הרעיון היה משותף ל"תרבויות הבושה", שבהן נעשה צדק על ידי נקמה שבטית. אך בחברות תרבותיות לא היה עוד ראוי לנהוג בהתאם לרעיון זה, ובמקום זאת הופיע הרעיון של "תרבות האשמה", הגורס כי אדם חייב לשלם על חטאיו בבית המשפט, לרצות את עונשו או להוכיח את חפותו. אדם חייב ליטול אחריות למעשיו, מבלי להתחשב במניעים. באגדות על אודות בית אטראוס אנו מוצאים תרבות יוונית שנעה מתפיסת צדק בלתי מפותחת לעבר הרעיון של צדק נשגב ולא-אישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה