זאוס חטף את אירופה, ומאז נעלמו עקבותיה. אביה, המלך אגנור, שלח את בניו למצוא אותה ולהשיבה הביתה, והזהירם לבל ישובו בידיים ריקות. אחד מהאחים, קדמוס, פנה אל האורקל שבדלפי כדי לנסות לדלות מידע על מיקומה: אך האורקל יעץ לקדמוס לחדול מלחפש, ובמקום זאת ללכת בעקבות הפרה עד שהיא תתמוטט מעייפות, ובמקום ההוא לבנות עיר. קדמוס עשה כדבריו, ובמקום נפילת הפרה הוא הקים את האתר הנקרא תביי. הוא שלח את שותפיו להביא מים ממעיין קרוב, שנשמר על ידי דרקון. קדמוס הרג את הדרקון, לאחר שהדרקון הרג כמה משותפיו. אתינה הופיעה ואמרה לו לזרוע את שיניו של הדרקון. כשסיים לעשות זו, צמחו מן האדמה אנשים חמושים ודרוכים לקרב. קדמוס זרק לעברם אבן והם כשלו ונפלו זה על זה, עד שלא נותרו אלא חמישה לוחמים, וכל אחד מהם הציע לסייע לקדמוס לבנות את תביי. ואולם ארוס זעם על הריגת הדרקון, וכפה על קדמוס לשרתו במשך שמונה שנים. קדמוס זכה לקבל את הרמוניה היפה לאישה, וכל האלים נכחו במסיבת כלולות והביאו מתנות מופלאות לכלה.
קדמוס שלט היטב בתביי, והפך אותו לעיר משגשגת. הוא והרמוניה האריכו ימים על ממלכתם בשלום ובשלווה, אך לעת זקנה החלו לפקוד אותם צרות. קדמוס ויתר על כס המלוכה לטובת נכדו, פנתאוס, והיגר מתביי לאחר שפנתאוס נרצח על ידי אמו בפרץ של טירוף נוסח דיוניסוס. גם ליתר בנותיו של קדמוס היה גורל מר: סמלה קוללה על ידי זאוס: בת אחרת קפצה מצוק, כשהיא אוחזת בגופת תינוקה; ובנה של הבת הרביעית, אקטיאון הצייד, הפך טרף לשיני הכלבים. אף על פי שאסונות אלה היו מוצדקים בחלקם, נראה כי בית קדמוס הוכה בייסורים לא הוגנים. גם מייסד העיר לא נחלץ מגורל זה. קדמוס והרמוניה הקשישים נשלחו אל מחוץ לתביי, והפכו לנחשים בטרם מתו. אולם במותם זכו הם להיכנס ל "איי הברוכים".
לבסוף הומלך ליוס, נינו של קדמוס, למלך על תביי. ליוס נישא ליוקסטה, אך שמע מפיו של האורקל של דלפי כי בנו עתיד לרצוח אותו. לילה אחד שתה ליוס לשכרה ובעקבות הלילה ההוא נולד לו בן. ליוס ויוקסטה נטלו את העולל והפקירו אותו בהרים, לאחר שניקבו את שתי רגליו וקשרו אותן יחד. רועה מקורינתוס מצא את הילד ומסרו למלך פוליבוס, שהיה חשוך ילדים. פוליבוס אימץ את הילד וקרא לו בשם אדיפוס.
כשהתבגר אדיפוס והפך לנער, פנה אל האורקל של דלפי וזה אמר לו שהוא עתיד לרצוח את אביו ולהתחתן עם אמו. אדיפוס נחרד, וסירב לחזור לתביי, שסבלה מנחת זרועו של הספינקס, יצור שהמית את כל מי שלא ידע לפתור את חידתו. לספינקס היה גוף אריה, כנפי עיט, וראש וחזה של אישה. כשעמד אדיפוס מול הספינקס, שאל היצור: "למי יש ארבע רגליים בבוקר, שתי רגליים בצהריים ושלוש רגליים בערב?". אדיפוס השיב: "לאדם", כי הבין שהשאלה מתייחסת לשלבי התפתחותו של האדם מינקות לזקנה. בעקבות זאת איבד הספינקס את עצמו לדעת, ותושבי העיר תביי קידמו את אדיפוס בברכה והכתירו אותו למלך על שהושיע אותם.
הוא נישא למלכה יוקסטה, שילדה לו שני בנים ושתי בנות. תביי שגשגה בתקופת שלטונו של אדיפוס. ואז פקדה את העיר מגיפה, שהמיתה חלק ניכר מהתושבים. אדיפוס התחייב לחלץ את העיר מסכנה, ושלח את גיסו קראון לאורקל של דלפי, כדי שישמע ממנו כיצד תיעצר המגפה. האורקל אמר כי המגיפה תסתייים לאחר שייתפס רוצחו של המלך ליוס, ויבוא על עונשו. אדיפוס נשבע למצוא את הפושע, וקרא לחוזה טירסיס כדי שניקוב בשמו של האשם. טירסיס שתק בתחילה, אך המלך האיץ בו לדבר, והחוזה גילה לאדיפוס שהוא עצמו הרוצח של ליוס. אדיפוס שאל למקום המדויק שבו נהרג ליוס, ונענה כי האירוע התרחש ליד דלפי, במקום שבו הצטלבו שלוש דרכים. אדיפוס נזכר שבדיוק במקום ההוא הוא הרג איש יהיר, שהיה מלווה באדם נוסף, שהעליב אותו. הנרצח היה, כמובן, המלך ליוס. או אז הגיע לארמון שליח ובפיו בשורה, המלך פוליבוס מת והוריש את ממלכת קורינתוס לאדיפוס. עד מהרה התברר לאדיפוס כי פוליבס לא היה אביו האמיתי, וכי הוא נמצא נטוש בהרים. יוקסטה יצאה מדעתה והתחננה בפני בעלה שיחדל לחקור את העניין. קמעה קמעה החל אדיפוס לגלות את כל האמת, ולהבין כי אכן רצח את אביו ונשא את אמו לאישה. יוקסטה תלתה את עצמה מרוב ייאוש, ואילו אדיפוס ניקר את שתי עיניו מתוך צער וייסורים. הוא ביקש למות או לצאת לגלות. הוא מינה את קראון לעוצר, שימשול בתביי במקומו, וקראון הבטיח לדאוג לשלומן של בנותיו.
אדיפוס נשאר מספר שנים נוספות בתביי, עיוור מזדקן שאיתרע מזלו ואיבד הכול, זולת שתי בנותיו, אנטיגונה ואיסמנה. לאחר שקילל את בניו, פוליניקס ואטאוקלס, על שלא כיבדו אותו, הוגלה אדיפוס מתביי על ידי המלך קראון. אדיפוס נותר חסר בית ובודד. הוא יצא לדרך, מלווה באנטיגונה, ושניהם הגיעו כעבור זמן מה לקולונוס שבפאתי אתונה. הם התקבלו שם בברכה על ידי תזאוס. זמן קצר לפני מותו, שמע אדיפוס מפי האורקל של דלפי שהוא תעיד לזכות במעמד של חצי-אל, ולהביא ברכה על עיר קבורתו.
ובינתיים, השתלט אטאוקלס, בנו של אדיפוס, על כס המלכות בתביי. אחיו פוליניקס פנה לעיר ארגוס, לארמון המלך אדרסטוס, כדי לגייס צבא לוחמים שיכבשו את תביי ויושיבו אותו על כס המלוכה. המלך אדרסטוס סייע לפוליניקס לגייס חמישה מפקדי צבא נוספים, על חייליהם, ולתקוף את תביי במבצע שלימים נודע בכינוי "השבעה נגד תביי". אחד מהם היה אמפיאראוס, חוזה שידע כי מבין שבעת המצביאים, רק אדרסטוס ישרוד את המלחמה. אולם מכיוון שאשתו של אמפיאראוס הייתה ידועה כמשכינת שלום בית במשפחות מסוכסכות, שיחד אותה פוליניקס כדי שתשלח את אמפיאראוס למלחמה נגד תביי. הוא נתן לה מחרוזת שירש מאבות אבותיו.
לאחר שאסף את צבאו, צעד פוליניקס בראש חייליו לעבר תביי, ושלח כל אחד ממפקדיו לתקוף את שבעת שערי העיר. בתוך העיר סיפר טירסיס לקראון שבנו מנויקאוס יצטרך למות בטרם תינצל תביי. ידיו של קראון רפו, והוא הציע שמנויקאוס יברח. אך בנו סירב להשפיל את עצמו, יצא לקרב ונהרג. המלחמה גבתה קרבנות רבים, וכשראה פוליניקס כי מרבית חייליו נהרגו, הציע להכריע את המלחמה בדרך של דו-קרב בינו לבין אטאוקלס אחיו. שני האחים הרגו זה את זה בדו-קרב, ובכך חיסלו את העילה למלחמה. וכמו שחזה אמפיאראוס, רק המלך אדרסטוס שרד.
אנטיגונה ואיסמנה נחרדו לנוכח המלחמה האבדנית של אחיהן. לאחר המלחמה דאג קראון לקבור את אטאוקלס בטקס קבורה השמור לגיבורים, אך הניח לפוליניקס ולשאר הלוחמים שנלחמו בתביי להירקב על האדמה, ללא קבורה. משמעות הדבר הייתה שרוחות המתים ייאלצו לנדוד על פני הארץ ללא מנוח, וירדפו את החיים כמו רוחות רפאים. זאת ועוד: קראון הכריז שמי שינסה לקבור את פוליניקס או את תומכיו אחת דינו למות. אנטיגונה, שהייתה נאמנה למשפחתה, גמרה אומר להביא את אחיה לקבורה ולתת מנוחה לנשמתו, כי סברה שחוקי האלים קודמים לחוקי הממלכה. איסמנה חששה לסייע לאנטיגונה. לאחר שקברה אנטיגונה את פוליניקס, ציווה קראון להניח אותה בקבר בעודה בחיים. טירסיס החוזה הזהיר את קראון שמעשה זה יגרור אחריו עונש מצד האלים. קראון חזר לקבר כדי לשחרר את אנטיגונה, וגילה שאנטיגונה הרגה את עצמה בחרב. בנו של קראון, הימון, היה ארוסה של אנטיגונה, וכשראה את ארוסתו האהובה מתה שלח יד בנפשו, והותיר את אביו ערירי.
בינתיים הלך אדרסטוס לאתונה, כדי להפציר בתזאוס שיכריח את קראון להביא את חייליו לקבורה. בעזרת אמותיהם של ההרוגים שכנע אדרסטוס את תזאוס ואת תושבי אתונה לעלות על תביי למלחמה. הם השיגו ניצחון צבאי על תביי, והחזירו את הגופות הביתה, שם הן זכו לקבורת גיבורים. אדרסטוס נשא נאום שבח והודיה להרוגים, לשביעות רצונן של האמהות השכולות.
כעבור עשר שנים נאספו ביניהם של "השבעה", שכונו האפיגונים, וטיכסו עצה כיצד לנקום בתביי. טירסיס צפה אסון לעיר, ולכן התושבים נמלטו במהלך הלילה. למחרת בבוקר נכנסו האפיגונים לתביי, בזזו אותה והחריבו אותה עד היסוד. בעת ההיא מת טירסיס, האיש שהיה החוזה של העיר במשך שנים רבות.
פרשנות
אגדות אלה עוסקות בייסודה של העיר תביי, בסבלותיה ובנפילתה. גם כאן, בדומה לסיפורים על כרתים, טיבה של ההנהגה קובע במידה רבה את גורלה של העיר. ובכל זאת, להבדיל משושלות טרגיות אחרות, כאן אנו רואים משפחה תמימה הסובלת תלאות במידה רבה של חוסר צדק. מדוע סבלו קדמוס והרמוניה צער כה רב לעת זקנה, מדוע חייב אדיפוס להגשים את הנבואה האיומה מבלי להיות מודע לה, ומדוע צריכים אנטיגונה והימון למות כדי למלא אחר רצון האלים - אלה הן שאלות מביכות, משום שבכל אחד מהמקרים נראה הצער כבלתי צודק או כחורג מכל פרופורציה ביחס למטרות שלשמן הוא הושת. סופוקלס, שעסק בסיפורי אדיפוס ואנטיגונה בדרמות הטרגיות שלו, התמודד עם בעיה זו בהגינות. בסוף חיבורו לא נותר לו אלא לומר שדרכי האלים אינן דרכי האדם, ולהוסיף, שלא ניתן להסביר סבל בלתי מוצדק על פי אמות מידה אנושיות. עם זאת, סופוקלס נותר עדיין מאמין באלים, אף על פי שאינו אנוש, על אף הייסורים הקשים שהם נושאים בגבורה. ניתן לראות זאת היטב באגדה על מותו של אדיפוס והיעלמותו המסתורית, שבה האלים מעניקים לאדיפוס מתת על כך שעמד בגבורה אל מול גורלו האכזר. אדיפוס הוא גיבור מזן חדש. הוא אמיץ, רב-תושייה, ונבון, אך תכונתו המופלאה ביותר היא היכולת לסבול. לאחר שנפל אל תוך המלכודת שטנו לו האלים, הוא נוטל עליו את האחריות לחטאים שחטא בתמימות, מעוור את עיניו, ופורש מכיסא המלכות שלו. לאחר מכן הוא עובר מסכת ייסורים, ולבסוף ייסוריו ממרקים את חטאיו. גם אנטיגונה היא גיבורה מזן חדש, גיבורה השומרת אמונים למצוות האלים ולמשפחתה, גם כאשר הללו סותרים את חוקי המדינה, ומקבלת בהכנעה את המוות כעונש. רק עם אמיץ ובעל יושר אינטלקטואלי כמו היוונים יכול היה ליצור ולהבין את המשפחה הזאת.
קדמוס שלט היטב בתביי, והפך אותו לעיר משגשגת. הוא והרמוניה האריכו ימים על ממלכתם בשלום ובשלווה, אך לעת זקנה החלו לפקוד אותם צרות. קדמוס ויתר על כס המלוכה לטובת נכדו, פנתאוס, והיגר מתביי לאחר שפנתאוס נרצח על ידי אמו בפרץ של טירוף נוסח דיוניסוס. גם ליתר בנותיו של קדמוס היה גורל מר: סמלה קוללה על ידי זאוס: בת אחרת קפצה מצוק, כשהיא אוחזת בגופת תינוקה; ובנה של הבת הרביעית, אקטיאון הצייד, הפך טרף לשיני הכלבים. אף על פי שאסונות אלה היו מוצדקים בחלקם, נראה כי בית קדמוס הוכה בייסורים לא הוגנים. גם מייסד העיר לא נחלץ מגורל זה. קדמוס והרמוניה הקשישים נשלחו אל מחוץ לתביי, והפכו לנחשים בטרם מתו. אולם במותם זכו הם להיכנס ל "איי הברוכים".
לבסוף הומלך ליוס, נינו של קדמוס, למלך על תביי. ליוס נישא ליוקסטה, אך שמע מפיו של האורקל של דלפי כי בנו עתיד לרצוח אותו. לילה אחד שתה ליוס לשכרה ובעקבות הלילה ההוא נולד לו בן. ליוס ויוקסטה נטלו את העולל והפקירו אותו בהרים, לאחר שניקבו את שתי רגליו וקשרו אותן יחד. רועה מקורינתוס מצא את הילד ומסרו למלך פוליבוס, שהיה חשוך ילדים. פוליבוס אימץ את הילד וקרא לו בשם אדיפוס.
כשהתבגר אדיפוס והפך לנער, פנה אל האורקל של דלפי וזה אמר לו שהוא עתיד לרצוח את אביו ולהתחתן עם אמו. אדיפוס נחרד, וסירב לחזור לתביי, שסבלה מנחת זרועו של הספינקס, יצור שהמית את כל מי שלא ידע לפתור את חידתו. לספינקס היה גוף אריה, כנפי עיט, וראש וחזה של אישה. כשעמד אדיפוס מול הספינקס, שאל היצור: "למי יש ארבע רגליים בבוקר, שתי רגליים בצהריים ושלוש רגליים בערב?". אדיפוס השיב: "לאדם", כי הבין שהשאלה מתייחסת לשלבי התפתחותו של האדם מינקות לזקנה. בעקבות זאת איבד הספינקס את עצמו לדעת, ותושבי העיר תביי קידמו את אדיפוס בברכה והכתירו אותו למלך על שהושיע אותם.
הוא נישא למלכה יוקסטה, שילדה לו שני בנים ושתי בנות. תביי שגשגה בתקופת שלטונו של אדיפוס. ואז פקדה את העיר מגיפה, שהמיתה חלק ניכר מהתושבים. אדיפוס התחייב לחלץ את העיר מסכנה, ושלח את גיסו קראון לאורקל של דלפי, כדי שישמע ממנו כיצד תיעצר המגפה. האורקל אמר כי המגיפה תסתייים לאחר שייתפס רוצחו של המלך ליוס, ויבוא על עונשו. אדיפוס נשבע למצוא את הפושע, וקרא לחוזה טירסיס כדי שניקוב בשמו של האשם. טירסיס שתק בתחילה, אך המלך האיץ בו לדבר, והחוזה גילה לאדיפוס שהוא עצמו הרוצח של ליוס. אדיפוס שאל למקום המדויק שבו נהרג ליוס, ונענה כי האירוע התרחש ליד דלפי, במקום שבו הצטלבו שלוש דרכים. אדיפוס נזכר שבדיוק במקום ההוא הוא הרג איש יהיר, שהיה מלווה באדם נוסף, שהעליב אותו. הנרצח היה, כמובן, המלך ליוס. או אז הגיע לארמון שליח ובפיו בשורה, המלך פוליבוס מת והוריש את ממלכת קורינתוס לאדיפוס. עד מהרה התברר לאדיפוס כי פוליבס לא היה אביו האמיתי, וכי הוא נמצא נטוש בהרים. יוקסטה יצאה מדעתה והתחננה בפני בעלה שיחדל לחקור את העניין. קמעה קמעה החל אדיפוס לגלות את כל האמת, ולהבין כי אכן רצח את אביו ונשא את אמו לאישה. יוקסטה תלתה את עצמה מרוב ייאוש, ואילו אדיפוס ניקר את שתי עיניו מתוך צער וייסורים. הוא ביקש למות או לצאת לגלות. הוא מינה את קראון לעוצר, שימשול בתביי במקומו, וקראון הבטיח לדאוג לשלומן של בנותיו.
אדיפוס נשאר מספר שנים נוספות בתביי, עיוור מזדקן שאיתרע מזלו ואיבד הכול, זולת שתי בנותיו, אנטיגונה ואיסמנה. לאחר שקילל את בניו, פוליניקס ואטאוקלס, על שלא כיבדו אותו, הוגלה אדיפוס מתביי על ידי המלך קראון. אדיפוס נותר חסר בית ובודד. הוא יצא לדרך, מלווה באנטיגונה, ושניהם הגיעו כעבור זמן מה לקולונוס שבפאתי אתונה. הם התקבלו שם בברכה על ידי תזאוס. זמן קצר לפני מותו, שמע אדיפוס מפי האורקל של דלפי שהוא תעיד לזכות במעמד של חצי-אל, ולהביא ברכה על עיר קבורתו.
ובינתיים, השתלט אטאוקלס, בנו של אדיפוס, על כס המלכות בתביי. אחיו פוליניקס פנה לעיר ארגוס, לארמון המלך אדרסטוס, כדי לגייס צבא לוחמים שיכבשו את תביי ויושיבו אותו על כס המלוכה. המלך אדרסטוס סייע לפוליניקס לגייס חמישה מפקדי צבא נוספים, על חייליהם, ולתקוף את תביי במבצע שלימים נודע בכינוי "השבעה נגד תביי". אחד מהם היה אמפיאראוס, חוזה שידע כי מבין שבעת המצביאים, רק אדרסטוס ישרוד את המלחמה. אולם מכיוון שאשתו של אמפיאראוס הייתה ידועה כמשכינת שלום בית במשפחות מסוכסכות, שיחד אותה פוליניקס כדי שתשלח את אמפיאראוס למלחמה נגד תביי. הוא נתן לה מחרוזת שירש מאבות אבותיו.
לאחר שאסף את צבאו, צעד פוליניקס בראש חייליו לעבר תביי, ושלח כל אחד ממפקדיו לתקוף את שבעת שערי העיר. בתוך העיר סיפר טירסיס לקראון שבנו מנויקאוס יצטרך למות בטרם תינצל תביי. ידיו של קראון רפו, והוא הציע שמנויקאוס יברח. אך בנו סירב להשפיל את עצמו, יצא לקרב ונהרג. המלחמה גבתה קרבנות רבים, וכשראה פוליניקס כי מרבית חייליו נהרגו, הציע להכריע את המלחמה בדרך של דו-קרב בינו לבין אטאוקלס אחיו. שני האחים הרגו זה את זה בדו-קרב, ובכך חיסלו את העילה למלחמה. וכמו שחזה אמפיאראוס, רק המלך אדרסטוס שרד.
אנטיגונה ואיסמנה נחרדו לנוכח המלחמה האבדנית של אחיהן. לאחר המלחמה דאג קראון לקבור את אטאוקלס בטקס קבורה השמור לגיבורים, אך הניח לפוליניקס ולשאר הלוחמים שנלחמו בתביי להירקב על האדמה, ללא קבורה. משמעות הדבר הייתה שרוחות המתים ייאלצו לנדוד על פני הארץ ללא מנוח, וירדפו את החיים כמו רוחות רפאים. זאת ועוד: קראון הכריז שמי שינסה לקבור את פוליניקס או את תומכיו אחת דינו למות. אנטיגונה, שהייתה נאמנה למשפחתה, גמרה אומר להביא את אחיה לקבורה ולתת מנוחה לנשמתו, כי סברה שחוקי האלים קודמים לחוקי הממלכה. איסמנה חששה לסייע לאנטיגונה. לאחר שקברה אנטיגונה את פוליניקס, ציווה קראון להניח אותה בקבר בעודה בחיים. טירסיס החוזה הזהיר את קראון שמעשה זה יגרור אחריו עונש מצד האלים. קראון חזר לקבר כדי לשחרר את אנטיגונה, וגילה שאנטיגונה הרגה את עצמה בחרב. בנו של קראון, הימון, היה ארוסה של אנטיגונה, וכשראה את ארוסתו האהובה מתה שלח יד בנפשו, והותיר את אביו ערירי.
בינתיים הלך אדרסטוס לאתונה, כדי להפציר בתזאוס שיכריח את קראון להביא את חייליו לקבורה. בעזרת אמותיהם של ההרוגים שכנע אדרסטוס את תזאוס ואת תושבי אתונה לעלות על תביי למלחמה. הם השיגו ניצחון צבאי על תביי, והחזירו את הגופות הביתה, שם הן זכו לקבורת גיבורים. אדרסטוס נשא נאום שבח והודיה להרוגים, לשביעות רצונן של האמהות השכולות.
כעבור עשר שנים נאספו ביניהם של "השבעה", שכונו האפיגונים, וטיכסו עצה כיצד לנקום בתביי. טירסיס צפה אסון לעיר, ולכן התושבים נמלטו במהלך הלילה. למחרת בבוקר נכנסו האפיגונים לתביי, בזזו אותה והחריבו אותה עד היסוד. בעת ההיא מת טירסיס, האיש שהיה החוזה של העיר במשך שנים רבות.
פרשנות
אגדות אלה עוסקות בייסודה של העיר תביי, בסבלותיה ובנפילתה. גם כאן, בדומה לסיפורים על כרתים, טיבה של ההנהגה קובע במידה רבה את גורלה של העיר. ובכל זאת, להבדיל משושלות טרגיות אחרות, כאן אנו רואים משפחה תמימה הסובלת תלאות במידה רבה של חוסר צדק. מדוע סבלו קדמוס והרמוניה צער כה רב לעת זקנה, מדוע חייב אדיפוס להגשים את הנבואה האיומה מבלי להיות מודע לה, ומדוע צריכים אנטיגונה והימון למות כדי למלא אחר רצון האלים - אלה הן שאלות מביכות, משום שבכל אחד מהמקרים נראה הצער כבלתי צודק או כחורג מכל פרופורציה ביחס למטרות שלשמן הוא הושת. סופוקלס, שעסק בסיפורי אדיפוס ואנטיגונה בדרמות הטרגיות שלו, התמודד עם בעיה זו בהגינות. בסוף חיבורו לא נותר לו אלא לומר שדרכי האלים אינן דרכי האדם, ולהוסיף, שלא ניתן להסביר סבל בלתי מוצדק על פי אמות מידה אנושיות. עם זאת, סופוקלס נותר עדיין מאמין באלים, אף על פי שאינו אנוש, על אף הייסורים הקשים שהם נושאים בגבורה. ניתן לראות זאת היטב באגדה על מותו של אדיפוס והיעלמותו המסתורית, שבה האלים מעניקים לאדיפוס מתת על כך שעמד בגבורה אל מול גורלו האכזר. אדיפוס הוא גיבור מזן חדש. הוא אמיץ, רב-תושייה, ונבון, אך תכונתו המופלאה ביותר היא היכולת לסבול. לאחר שנפל אל תוך המלכודת שטנו לו האלים, הוא נוטל עליו את האחריות לחטאים שחטא בתמימות, מעוור את עיניו, ופורש מכיסא המלכות שלו. לאחר מכן הוא עובר מסכת ייסורים, ולבסוף ייסוריו ממרקים את חטאיו. גם אנטיגונה היא גיבורה מזן חדש, גיבורה השומרת אמונים למצוות האלים ולמשפחתה, גם כאשר הללו סותרים את חוקי המדינה, ומקבלת בהכנעה את המוות כעונש. רק עם אמיץ ובעל יושר אינטלקטואלי כמו היוונים יכול היה ליצור ולהבין את המשפחה הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה