במהלך חמישים שנות שלטונו של המלך קקרופס באתונה התקיימה התמודדות המפורסמת בין פוסידון לאתינה על השליטה בעיר. על פי אחת הגרסאות, הניח קקרופס לתושבי אתונה לבחור את האלוהות שהניקה לעיר את המתנה הטובה ביותר. תושבי אתונה הגברים בחרו בפוסידון, שהביא את באר המים המלוחים, ואילו נשות אתונה בחרו באתינה, שהביאה עץ זית. אתינה זכתה בהתמודדות. פוסידון הציף בתגובה את החלק הכפרי של העיר, והגברים החליטו לנשל את הנשים מזכות ההצבעה כדי לפייסו.
בתקופת שלטונו התקיימה גם ההתכתשות הפיזית בין הפיסטוס לאתינה, שבמהלכה נשפך זרעו של הפיסטוס על הארץ, ויצר את אריכתוניוס. אתינה הניחה אותו בתוך תיבה, מסרה את התיבה לידי שלוש בנותיו של קקרופס, והזהירה אותן לבל יפתחו אותה. שלוש הנשים פתחו את מכסה התיבה וראו את הילד, שרגליו היו כשני נחשים מתפתלים. המחזה כשלעצמו לא אמור היה להפתיע את השלוש, שכן קקרופס אביהן היה דרקון מן המותניים ומטה. אך אתינה הטריפה את דעתן של הבנות הלא ממושמעות, והן קפצו אל מותן ממרומי האקרופוליס. אתינה פרשה חסותה על אריכתוניוס והוא הגיע לבגרות וירש את מלכות אתונה. לאחר מותו ירש פנדיון בנו את כס המלכות.
למלך פנדיון היו שתי בנות, פרוקנה ופילומלה, טראוס מלך תרקיה נשא את פרוקנה לאישה, והיא ילדה לו את איטיס. האורקל הכריז שאיטיס ימות בידי שאר בשרו, ולכן רצח טראוס את אחיו, כדי להסיר את חששו. לאחר מכן התאהב טראוס באחות אשתו, פילומלה. כדי לסלק את פרוקנה מדרכו הוא חתך את לשונה, הותיר אותה מוכת אלם, ושיכן אותה במגורי השפחות. טראוס חזר לאתונה וסיפר למלך פנדיון שפרוקנה מתה. המלך נתן לו את פילומלה לאישה, אך טראוס אנס אותה לפני החתונה. פרוקנה טוותה לאחותה גלימת כלה, ושיבצה בה תיאורים על מקום הימצאה, ופילומלה נחלצה לעזרתה. שתי הנשים שנאו את טראוס, אך הייתה זו פרוקנה שהרגה את בנה איטיס, והגישה את בשרו לטראוס לארוחת הערב. כשהבין טראוס מה הכניס לפיו, נתקף הלם. הוא לקח גרזן והחל לרדוף אחר שתי האחיות. בדיוק כשמעד להכותן למוות הפכו האלים את שלושתם לציפורים: פרוקנה נעשה סנונית, פילומלה הפכה לזמיר, וטראוס לדוכיפת או לנץ. כששמע המלך פנדיון שאיבד את שתי בנותיו, מת מרוב צער, ואתונה עברה לידיו של ארכתאוס בנו.
גם ילדיו של ארכתאוס לא נמלטו מגורל אכזר. בוראס, רוח הצפון, חיזר אחרי אחת מבנותיו, אוריתיה. ארכתאוס לא אהב את המחזר הגועש הזה, והוא נפסל על הסף. בוראס לא השלים עם כך, חטף את אוריתיה ברוח סערה שנשאה אותה אל הצפון, ושם אנס אותה. בבוא העת, אוריתיה ילדה שני בנים, שלימים הפליגו עם יסון על הספינה ארגו.
בת אחרת של ארכתאוס, פרוקריס, נישאה לספלוס, שהיה צייד נלהב. הוא יצא למסע ציד ארוך, ואאוס, אלת השחר, התאהבה בו. משנכשלו ניסיונותיה לפתותו, אמרה אאוס לספלוס כי פרוקסיס אשתו לבטח אינה נאמנה לו בזמן העדרו. כדי לבחון את נאמנותה של אשתו, שינה ספלוס את מראהו, חזר הביתה וניסה לפתות את פרוקסיס. היא עמדה בפיתוייו של הגבר הזר, אך מכיוון שלא דחתה אותו בתקיפות, חשף ספלוס את זהותו בחמת זעם. פרוקסיס כעסה באותה המידה, עזבה אותו והלכה לכרתים, שם הסירה מהמלך מינוס את הקללה שהטיל עליו זאוס. לאות תודה, העניק לה מינוס רומח שמעולם לא החטיא את מטרתו. בסופו של דבר יצא ספלוס לחפש את פרוקסיס, ביקש את סליחתה על פרץ הקנאה שתקף אותו, והשניים התפייסו. כאות לאהבתה, נתנה פרוקסיס לבעלה את הרומח המופלא, והוא צירף את אשתו אליו במסע הציד הבא שלו. ספלוס הבחין בתנועה תחת אחד השיחים, הטיל את הרומח לכיוון השיח, והרג את האישה היקרה לו מכול.
בת אחרת של ארכתאוס, קראוסה, נאנסה על ידי אפולו, וילדה את בנה בחשאי, היא נטשה אותו במערה מחחש שיבולע לה. ארכתאוס השיא אותה לאחד מבעלי בריתו הזרים, אדם ושמו קסותוס. קראוסה לא הצליחה להביא ילדים לקסותוס, שרצה בן בכל מאודו. לבסוף הוא לקח אתו את קראוסה לאורקל במקדש אפולו שבדלפי. האורקל אמר לו כי הנער הראשון שיפגוש בצאתו מהמקדש יהיה שלו. הוא מצאה את קראוסה מדבר עם נער בשם יון, שעבד את אפולו במקדש. קסותוס המאושר בירך את הנער לשלום, והכריז עליו כעל בנו. הוא חשב כי הילד נולד לו, ככל הנראה, מאחת המינדות שאיתן שכב, ואילו אפולו התכוון רק תת לו ילד במתנה. קראוסה התרעמה על כך, משום שלקסותוס היה כעת בן, בעוד היא איבדה את בנה לנצח. היא גם שנאה את אפולו על כך שאנס אותה ונטש אותה. קראוסה הממורמרת ניסתה להרעיל את יון, אך משנחשפה תכניתה, ביקשו יון והקהל שהיה אתו להרוג אותה. אך אז הופיעה הכוהנת ממקדש דלפי ובידה השמיכה שבה נעטף יון בינקותו, וקראוסה זיהתה אותה מיד. קראוסה חיבקה את בנה יון, אך הכוהנת הזהירה אותה לבל תגלה את האמת לקסותוס. מיד הופיעה אתינה, לבקשתו של אפולו, והתנבאה שיון עתיד לשלוט על אתונה. קראוסה מחלה לאפולו על כל שעולל לה, ובזכות בנה הצליחה להתגבר על שנאת הגברים שהייתה טבועה בה.
לפי גרסה אחרת, השמות אריכתוניוס וארכתאוס התייחסו לאותו האיש, שנחשים שימשו לו כרגליים. עובדה זו הבהילה את שתי בנותיו של קקרופס, והן קפצו אל מותן מן האקרופוליס. אך לארכתאוס עצמו היו בנות שמתו באורח טרגי. אוריתיה נחטפה ונאנסה על ידי רוח הצפון. ארכתאוס, בשבתו על כס אתונה יצא למלחמה נגד אנשי העיר אלאוסיס, ואלה ביקשו את עזרת אומולפוס, בנו של פוסידון. ארכתאוס שמע מהאורקל כי הוא ינצח רק אם בנותיו ימותו. הוא סירב להרוג את בנותיו. הם הקריבו את עצמן על ידי קפיצה מהאקרופוליס, ובכך הנחילו לארכתאוס את הניצחון. אך ארכתאוס נרצח על ידי פוסידון משום שהרג את אומולפוס, ואת כיסאו ירש בנו.
גרסה נוספת לסיפורו של טראוס טוענת כי פנדין השיא את בתו פרוקנה לטראוס, מלך תרקיה, כדי לרכוש לו בעל ברית. פרוקנה הייתה בודדה בתרקיה, ולכן הזמינה את אחותה פילומלה לביקור. כשהגיע הנערה, אנס אותה טראוס וחתך את לשונה, על מנת שלא תוכל לספר על האונס לאשתו. אך פרוקנה גילתה את האמת בזכות שטיח שרקמה פילומלה במגורי הנשים. היא נקמה בו כאשר הגישה לו לאכול את בשר בנו איטיס לארוחת ערב. לאחר שסיפרה לו על כך ברחה יחד עם פילומלה אחותה. כעבור זמן מה הצליח טראוס להניח ידו על השתיים, וכשעמד להרגן, הפכו האלים את שלושתם לציפורים: פילומלה הפכה לסנונית השתקנית, פרוקנה הפכה לזמיר המקונן, "טראוס, טראוס, איטיס, איטיס", וטראוס הפך לדוכיפת השואלת, "איכה? איכה?"
פרשנות
בכל אחת מהשושלות הטרגיות קיים מוטיב מרכזי דומיננטי. בשושלת מינוס, זהו השימוש לרעה בכוח ובענישה. בשושלת אטראוס מדובר ברצח בתוך המשפחה ובהסרת הקללה המשפחתית הזאת. בשושלת קדמוס מדובר בסבל בלתי מוצדק ובכוח הסבל הנדרש כדי להתגבר עליו. וכאן, אצל בית אריכתוניוס, מדובר בקרב בין המינים, שבו המוטיב העיקרי הוא האונס.
אגדות אלה מציגות את היחסים שבין נשים לגברים כמרירים, כמכאיבים, וכיחסים שנידונו לאומללות. התחרות שניהלו פוסידון ואתינה על השליטה באתונה מעוררת סכסוך בין הנשים לגברים בעיר, שבסיומו מפסידות הנשים את זכות ההצבעה. מריבה זו סוללת את הדרך ליתר האגדות. בהתאם לכך, מייסדה של השושלת האתונאית, אריכתוניוס, נולד כאשר הפיסטוס מנסה לאנוס את אתינה.
בסיפור על פרוקנה הקרב בין המינים מתדרדר לכדי מרחץ דמים, שבו טראוס מפגין אכזריות ותאוות בשרים חסרת רחמים, ופרוקנה ופילומלה מפגינות דחף נקמני חדור-שנאה. בסיפור על אודות פרוקריס, הנישואים מתפרקים בגלל קנאתו המטורפת של ספלוס, ובגלל גאוותה של פרוקריס. שמחת האיחד המחודש של השניים מתחלפת בטרגדיה, כאשר המתנה שנותנת פרוקריס לספלוס הופכת לנשק שפוגע בה למוות. בזמן שאוריתיה נחטפת ונאנסת על ידי בוראס, אחותה קראוס נאנסת וננטשת על ידי אפולו. קראוס וקסותוס אינם מצליחים להביא ילדים לעולם. רק התערבותן העל-טבעית של אתינה ושל הכוהנת ממקדש דלפי מצליחה לפייס בין קראוס למין החזק ולאפולו. הפגמים של הדמויות הללו דומים לאלה הקיימים בכל אדם מן היישוב - גאווה, תאווה, זעם, קנאה, אנוכיות, וכיוצא באלה - אך בשושלת זו הם חורגים מכל הגבולות המקובלים. נראה כי בית אריכתוניוס נגוע בחוסר יציבות, וקיימת בו נטייה לפגיעה בנישואים ולפירוקם. על אף המרכיבים הדמיוניים של האגדות האלה, יש ביסודן בסיס ריאלי הנשען על הבנת תכונות האופי האנושיות.
מעניין לדעת כי לכל אחת מהשושלות הטרגיות יש אופי ייחודי. ייתכן כי הדבר נובע מהמאפיינים הבולטים של תושבי כרתים, מיקני, תביי, או אתונה, המבדילים אותם אלה מאלה. ייתכן שהיו שם, בעצם, שושלות שנחנו בתכונות הללו. לחלופין, ייתכן שסיפור מסוג מסוים התפתח סביב קבוצות דמויות אגדיות. כמובן, הכישרון האמנותי המודע של המחברים היוונים יכול היה להדגיש את תהליך ההתגבשות הזה, ובייחוד נכון הדבר לגבי המחזאים הדרמטיים. אך דבר החשוב הוא שפגמים באישיות הם דבר העובר בתורשה, ואכן יש בפגמים אלה כדי להשפיע על גורל המשפחה. אמרתו של הרקליטוס היווני, "אופי האדם - גורלו" נכונה לקבוצות שבטיות באותה מידה שהיא נכונה לגיבורים אינדיבידואליים במיתולוגיה היוונית.
בתקופת שלטונו התקיימה גם ההתכתשות הפיזית בין הפיסטוס לאתינה, שבמהלכה נשפך זרעו של הפיסטוס על הארץ, ויצר את אריכתוניוס. אתינה הניחה אותו בתוך תיבה, מסרה את התיבה לידי שלוש בנותיו של קקרופס, והזהירה אותן לבל יפתחו אותה. שלוש הנשים פתחו את מכסה התיבה וראו את הילד, שרגליו היו כשני נחשים מתפתלים. המחזה כשלעצמו לא אמור היה להפתיע את השלוש, שכן קקרופס אביהן היה דרקון מן המותניים ומטה. אך אתינה הטריפה את דעתן של הבנות הלא ממושמעות, והן קפצו אל מותן ממרומי האקרופוליס. אתינה פרשה חסותה על אריכתוניוס והוא הגיע לבגרות וירש את מלכות אתונה. לאחר מותו ירש פנדיון בנו את כס המלכות.
למלך פנדיון היו שתי בנות, פרוקנה ופילומלה, טראוס מלך תרקיה נשא את פרוקנה לאישה, והיא ילדה לו את איטיס. האורקל הכריז שאיטיס ימות בידי שאר בשרו, ולכן רצח טראוס את אחיו, כדי להסיר את חששו. לאחר מכן התאהב טראוס באחות אשתו, פילומלה. כדי לסלק את פרוקנה מדרכו הוא חתך את לשונה, הותיר אותה מוכת אלם, ושיכן אותה במגורי השפחות. טראוס חזר לאתונה וסיפר למלך פנדיון שפרוקנה מתה. המלך נתן לו את פילומלה לאישה, אך טראוס אנס אותה לפני החתונה. פרוקנה טוותה לאחותה גלימת כלה, ושיבצה בה תיאורים על מקום הימצאה, ופילומלה נחלצה לעזרתה. שתי הנשים שנאו את טראוס, אך הייתה זו פרוקנה שהרגה את בנה איטיס, והגישה את בשרו לטראוס לארוחת הערב. כשהבין טראוס מה הכניס לפיו, נתקף הלם. הוא לקח גרזן והחל לרדוף אחר שתי האחיות. בדיוק כשמעד להכותן למוות הפכו האלים את שלושתם לציפורים: פרוקנה נעשה סנונית, פילומלה הפכה לזמיר, וטראוס לדוכיפת או לנץ. כששמע המלך פנדיון שאיבד את שתי בנותיו, מת מרוב צער, ואתונה עברה לידיו של ארכתאוס בנו.
גם ילדיו של ארכתאוס לא נמלטו מגורל אכזר. בוראס, רוח הצפון, חיזר אחרי אחת מבנותיו, אוריתיה. ארכתאוס לא אהב את המחזר הגועש הזה, והוא נפסל על הסף. בוראס לא השלים עם כך, חטף את אוריתיה ברוח סערה שנשאה אותה אל הצפון, ושם אנס אותה. בבוא העת, אוריתיה ילדה שני בנים, שלימים הפליגו עם יסון על הספינה ארגו.
בת אחרת של ארכתאוס, פרוקריס, נישאה לספלוס, שהיה צייד נלהב. הוא יצא למסע ציד ארוך, ואאוס, אלת השחר, התאהבה בו. משנכשלו ניסיונותיה לפתותו, אמרה אאוס לספלוס כי פרוקסיס אשתו לבטח אינה נאמנה לו בזמן העדרו. כדי לבחון את נאמנותה של אשתו, שינה ספלוס את מראהו, חזר הביתה וניסה לפתות את פרוקסיס. היא עמדה בפיתוייו של הגבר הזר, אך מכיוון שלא דחתה אותו בתקיפות, חשף ספלוס את זהותו בחמת זעם. פרוקסיס כעסה באותה המידה, עזבה אותו והלכה לכרתים, שם הסירה מהמלך מינוס את הקללה שהטיל עליו זאוס. לאות תודה, העניק לה מינוס רומח שמעולם לא החטיא את מטרתו. בסופו של דבר יצא ספלוס לחפש את פרוקסיס, ביקש את סליחתה על פרץ הקנאה שתקף אותו, והשניים התפייסו. כאות לאהבתה, נתנה פרוקסיס לבעלה את הרומח המופלא, והוא צירף את אשתו אליו במסע הציד הבא שלו. ספלוס הבחין בתנועה תחת אחד השיחים, הטיל את הרומח לכיוון השיח, והרג את האישה היקרה לו מכול.
בת אחרת של ארכתאוס, קראוסה, נאנסה על ידי אפולו, וילדה את בנה בחשאי, היא נטשה אותו במערה מחחש שיבולע לה. ארכתאוס השיא אותה לאחד מבעלי בריתו הזרים, אדם ושמו קסותוס. קראוסה לא הצליחה להביא ילדים לקסותוס, שרצה בן בכל מאודו. לבסוף הוא לקח אתו את קראוסה לאורקל במקדש אפולו שבדלפי. האורקל אמר לו כי הנער הראשון שיפגוש בצאתו מהמקדש יהיה שלו. הוא מצאה את קראוסה מדבר עם נער בשם יון, שעבד את אפולו במקדש. קסותוס המאושר בירך את הנער לשלום, והכריז עליו כעל בנו. הוא חשב כי הילד נולד לו, ככל הנראה, מאחת המינדות שאיתן שכב, ואילו אפולו התכוון רק תת לו ילד במתנה. קראוסה התרעמה על כך, משום שלקסותוס היה כעת בן, בעוד היא איבדה את בנה לנצח. היא גם שנאה את אפולו על כך שאנס אותה ונטש אותה. קראוסה הממורמרת ניסתה להרעיל את יון, אך משנחשפה תכניתה, ביקשו יון והקהל שהיה אתו להרוג אותה. אך אז הופיעה הכוהנת ממקדש דלפי ובידה השמיכה שבה נעטף יון בינקותו, וקראוסה זיהתה אותה מיד. קראוסה חיבקה את בנה יון, אך הכוהנת הזהירה אותה לבל תגלה את האמת לקסותוס. מיד הופיעה אתינה, לבקשתו של אפולו, והתנבאה שיון עתיד לשלוט על אתונה. קראוסה מחלה לאפולו על כל שעולל לה, ובזכות בנה הצליחה להתגבר על שנאת הגברים שהייתה טבועה בה.
לפי גרסה אחרת, השמות אריכתוניוס וארכתאוס התייחסו לאותו האיש, שנחשים שימשו לו כרגליים. עובדה זו הבהילה את שתי בנותיו של קקרופס, והן קפצו אל מותן מן האקרופוליס. אך לארכתאוס עצמו היו בנות שמתו באורח טרגי. אוריתיה נחטפה ונאנסה על ידי רוח הצפון. ארכתאוס, בשבתו על כס אתונה יצא למלחמה נגד אנשי העיר אלאוסיס, ואלה ביקשו את עזרת אומולפוס, בנו של פוסידון. ארכתאוס שמע מהאורקל כי הוא ינצח רק אם בנותיו ימותו. הוא סירב להרוג את בנותיו. הם הקריבו את עצמן על ידי קפיצה מהאקרופוליס, ובכך הנחילו לארכתאוס את הניצחון. אך ארכתאוס נרצח על ידי פוסידון משום שהרג את אומולפוס, ואת כיסאו ירש בנו.
גרסה נוספת לסיפורו של טראוס טוענת כי פנדין השיא את בתו פרוקנה לטראוס, מלך תרקיה, כדי לרכוש לו בעל ברית. פרוקנה הייתה בודדה בתרקיה, ולכן הזמינה את אחותה פילומלה לביקור. כשהגיע הנערה, אנס אותה טראוס וחתך את לשונה, על מנת שלא תוכל לספר על האונס לאשתו. אך פרוקנה גילתה את האמת בזכות שטיח שרקמה פילומלה במגורי הנשים. היא נקמה בו כאשר הגישה לו לאכול את בשר בנו איטיס לארוחת ערב. לאחר שסיפרה לו על כך ברחה יחד עם פילומלה אחותה. כעבור זמן מה הצליח טראוס להניח ידו על השתיים, וכשעמד להרגן, הפכו האלים את שלושתם לציפורים: פילומלה הפכה לסנונית השתקנית, פרוקנה הפכה לזמיר המקונן, "טראוס, טראוס, איטיס, איטיס", וטראוס הפך לדוכיפת השואלת, "איכה? איכה?"
פרשנות
בכל אחת מהשושלות הטרגיות קיים מוטיב מרכזי דומיננטי. בשושלת מינוס, זהו השימוש לרעה בכוח ובענישה. בשושלת אטראוס מדובר ברצח בתוך המשפחה ובהסרת הקללה המשפחתית הזאת. בשושלת קדמוס מדובר בסבל בלתי מוצדק ובכוח הסבל הנדרש כדי להתגבר עליו. וכאן, אצל בית אריכתוניוס, מדובר בקרב בין המינים, שבו המוטיב העיקרי הוא האונס.
אגדות אלה מציגות את היחסים שבין נשים לגברים כמרירים, כמכאיבים, וכיחסים שנידונו לאומללות. התחרות שניהלו פוסידון ואתינה על השליטה באתונה מעוררת סכסוך בין הנשים לגברים בעיר, שבסיומו מפסידות הנשים את זכות ההצבעה. מריבה זו סוללת את הדרך ליתר האגדות. בהתאם לכך, מייסדה של השושלת האתונאית, אריכתוניוס, נולד כאשר הפיסטוס מנסה לאנוס את אתינה.
בסיפור על פרוקנה הקרב בין המינים מתדרדר לכדי מרחץ דמים, שבו טראוס מפגין אכזריות ותאוות בשרים חסרת רחמים, ופרוקנה ופילומלה מפגינות דחף נקמני חדור-שנאה. בסיפור על אודות פרוקריס, הנישואים מתפרקים בגלל קנאתו המטורפת של ספלוס, ובגלל גאוותה של פרוקריס. שמחת האיחד המחודש של השניים מתחלפת בטרגדיה, כאשר המתנה שנותנת פרוקריס לספלוס הופכת לנשק שפוגע בה למוות. בזמן שאוריתיה נחטפת ונאנסת על ידי בוראס, אחותה קראוס נאנסת וננטשת על ידי אפולו. קראוס וקסותוס אינם מצליחים להביא ילדים לעולם. רק התערבותן העל-טבעית של אתינה ושל הכוהנת ממקדש דלפי מצליחה לפייס בין קראוס למין החזק ולאפולו. הפגמים של הדמויות הללו דומים לאלה הקיימים בכל אדם מן היישוב - גאווה, תאווה, זעם, קנאה, אנוכיות, וכיוצא באלה - אך בשושלת זו הם חורגים מכל הגבולות המקובלים. נראה כי בית אריכתוניוס נגוע בחוסר יציבות, וקיימת בו נטייה לפגיעה בנישואים ולפירוקם. על אף המרכיבים הדמיוניים של האגדות האלה, יש ביסודן בסיס ריאלי הנשען על הבנת תכונות האופי האנושיות.
מעניין לדעת כי לכל אחת מהשושלות הטרגיות יש אופי ייחודי. ייתכן כי הדבר נובע מהמאפיינים הבולטים של תושבי כרתים, מיקני, תביי, או אתונה, המבדילים אותם אלה מאלה. ייתכן שהיו שם, בעצם, שושלות שנחנו בתכונות הללו. לחלופין, ייתכן שסיפור מסוג מסוים התפתח סביב קבוצות דמויות אגדיות. כמובן, הכישרון האמנותי המודע של המחברים היוונים יכול היה להדגיש את תהליך ההתגבשות הזה, ובייחוד נכון הדבר לגבי המחזאים הדרמטיים. אך דבר החשוב הוא שפגמים באישיות הם דבר העובר בתורשה, ואכן יש בפגמים אלה כדי להשפיע על גורל המשפחה. אמרתו של הרקליטוס היווני, "אופי האדם - גורלו" נכונה לקבוצות שבטיות באותה מידה שהיא נכונה לגיבורים אינדיבידואליים במיתולוגיה היוונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה