היה היו שני מלכים מכרתים ושם שניהם היה מינוס, אב ובנו. מינוס הראשון היה בנם של זאוס ואירופה, והוא נחשב לשליט מתקדם, משום שבתקופת שלטונו הייתה כרתים למעצמה הימית של המזרח התיכון. הוא עודד את המסחר, בנה מפעלים גדולים, הנהיג מערכת חוקים משובחת, יסד מערכת חינוך, וסייע לשגשוג האמנויות. בזכות חכמתו נעשה כרתים לאחת התרבויות החשובות. גם אחיו, רדמנתיס, ודע בזכות שלטון הצדק שלו, וכאשר מינוס הראשון ורדמנתיס הלכו לעולמם, הם מונו לשופטים בשאול.
מינוס השני היה שונה מאביו - יהיר ואנוכי. מסופר עליו שהוא חיזר נמרצות אחר העלמה בריטומרטיס, עד שזו קפצה מצוק אל מותה, ובלבד שלא להתמסר לו. מינוס עלב פעם בזאוס, וזה בתגובה גזר עליו שכל אישה שתתמסר לו תמות. אולם הוא נרפא בעזרתו של פרוקריס הגולה, שיצר דמות אישה שהסירה ממינוס את הרעל בשעה ששכב עמה. מינוס לקח את פסיפאה כמלכה ונולדו להם שבעה ילדים, מרביתם נדונו לגורל מר. ואכן, אראדנה ננטשה על ידי תזאוס: פידרה שמה קץ לחייה: קטראוס נרצח על ידי בנו; אנדרוגאוס נהרג על ידי הפר ממרתון, שבעטיו פרצה המלחמה נגד אתונה; גלאוקוס טבע בחבית דבש, אף שפוליאידוס הנביא השיבו לחיים באמצעות עשבי כישוף.
הסיבה למקרי המוות ולתאונות הללו קשורה למינוס. הוא ניחן בכשרון להביא על עצמו אסונות. כשבנה מקדש לכבודות של פוסידון, ביקש ממנו לשלוח לו פר לקרבן. פוסידון העניק לו פר לבן מופלא, אלא שמינוס החליט לשמור אותו לעצמו ולהקריב פר אחר במקומו. פוסידון תבע את עלבונו, וגרם לפסיפאה, אשתו של מינוס, להתאהב בפר המופלא. פסיפאה סיפרה על תשוקתה לדידלוס, והוא בנה לה דגם של פרה מעץ כדי שתוכל להזדווג בתוכה בחשאי. כעבור זמן מה ילדה פסיפאה את המינוטאורוס, חיה בעל גוף אדם וראש פר. מינוס ביקש להסתיר את היצור המפלצתי, וציווה על דידלוס לבנות ארמון ענקי, ובו אינספור חדרים ומבוך של מסדרונות שאיש לא יכול היה להימלט מהם. כשהושלמה בנייתו של הלבירינת, עברו מינוס, משפחתו ומשרתיו להתגורר בו, וא ת המינוטאורוס שיכנו במפלס התחתון של הארמון. רק מינוס ודידלוס הכירו את מבואותיו ומסתריו של המקום העצום הזה.
יום אחד קיבל מינוס דיווח ממלך אתונה, איגאוס, על כך שאנדרוגאוס, בנו של מינוס, נהרג על ידי הפר ממרתון. מינוס חשד שמדובר בבגידה פוליטית, ולכן לא האמין לדיווח. הוא יצא בראש משלחת נגד אתונה ונגד בעלות בריתה. הוא צר על העיר מגרה ובכך משך את אהבתה של סקילה, בתו של המלך ניסוס. ניסוס הדף את המתקפה נגדו בזכות תלתל שער סגול שהיה תלוי לו מעל מצחו, ושמר על חייו. אך סקילה, שידעה את סודו, בגדה באביה ובעירה, וגזרה את התלתל. מינוס לא היה אסיר תודה על כך, ובמקום זאת התפרץ בזעם על חולת האהבה הזאת, שאך ביקשה לשוב עמו הביתה. הוא העניש את סקילה בכך שגרר אותה על פני המים כשהיא קשורה בכפות רגליה, והיא טבעה. לאחר כיבוש מגרה, התקיף מינוס את אתונה ואילץ אותה להיכנע. או אז תבע שיגישו לו מס בדמותם של שבעה נערים ושבע נערות שיוקרבו למינוטאורוס מדי תשע שנים.
כשהגיע מועד העלאת המס האנושי הזה, ראה מינוס את תזאוס הצעיר, ומיד חש כלפיו שנאה. הוא שלח ענק בלתי מנוצח באגרוף אל מול תזאוס, והענק הוכה שוק על ירך. תזאוס הציע לאריאדנה זר פרחים, והיא התאהבה בו ונשבעה לעזור לו. היא קראה לדידלוס, שהיה אתונאי כתזאוס. דידלוס היה בכרתים, לשם נמלט לאחר שהרג את אחיינו, שוליה שעלה על דידלוס בכישוריו ועורר בכך את קנאת דודו. אך הוא התמלא געגועים הביתה, וקיבל עליו לסייע לבן עירו. הוא נתן לתזאוס חוט שבאמצעותו ימצא את הדרך אל מחוץ לארמון לאחר שיחסל את המפלצת. כשהגיע תזאוס לשער היציאה, העלה את הארמון באש, הטביע חלק נכבד מן הצי של מינוס, ונטש את אריאדנה בנקסוס. מינוס רתח מזעם, משום שידע שדידלוס סייע לתזאוס, וכלא את הממציא ואת בנו.
דידלוס הכין לעצמו לבנו, איקרוס, זוג כנפיים מעץ, ועליהן נוצות שהודבקו בדונג. הממציא הזהיר את בנו לבל יעוף גבוה מדיי, שמא תמס השמש את הדונג, או נמוך מדיי, שמא ישטפו המים את הנוצות. השניים המריאו אל על, דידלוס בראש. עוד בטרם הספיקו לעשות כברת דרך ארוכה, נמלא הנער התלהבות מכלי הטיס ושיכרון כוח, והחל להגביה-עוף כדי להשקיף טוב יותר על נוף הים האגאי. מבלי לחשוב על הסכנה, הוא התקרב אל השמש, וקרניה המסו את הדונג שהדביק את הנוצות. איקרוס צנח אל הים וטבע למוות.
לבסוף מצא דידלוס מקלט אצל מלך סיציליה, קוקאלוס. במקום גלותו החדש בנה דידלוס מבצר בלתי חדיר. בד בבד החל מינוס לחפש אחר הבוגד שחתר תחתיו, והגיע אל ארמונו של קוקאלוס. הוא הביא עמו קונכייה לוליינית סבוכה, והציע פרס לזה שיצליח להשחיל בה חוט. קוקאלוס נטל ממנו את הקונכייה ומסר אותה לדידלוס. דידלוס קשר חוט לנמלה, הניח אותה בפתח הקונכייה, וכך העביר את החוט דרך פיתוליה. כשהגיש קוקאלוס את הקונכייה למינוס, מיד ידע מינוס כי מצא את דידלוס, וביקש את הסגרת העריק. באותו ערב, כשהיה מינוס בבית המרחץ, שפכה עליו בתו מים רותחים, והוא נכווה למוות. הכרתים צרו במשך שנים אחדות על מבצרו של קוקאלוס, אך ללא הועיל. מאחר שכל בניו של המלך מינוס מתו לפניו, עבר הכתר לאחרים.
פרשנות
בסיפורים על אודות מינוס הנשי ודידלוס יש מרכיב רב עצמה של צדק פואטי. כאשר מינוס ומר לעצמו את הפר הקדוש, אשתו חושפת את יצריה הבהמיים, ומעוררת שערורייה בארמון. מינוס הורג את סקילה, שבגדה באביה ובביתה למענו, ובמעשה זה דומה כי הוא מביא על עצמו את בגידתה של בתו שלו, אריאדנה, שלא להזכיר את נטישתה בידי תזאוס. דרישתו הבלתי הוגנת למס אנושי מתושבי אתונה מביאה אל ארמונו את תזאס, שהורג את המינוטאורוס, מצית את הארמון ומטביע את ספינות המלך. דידלוס רוצח את אחיינו, ולכן נגזר עליו לשאת עונש גלות, לאבד את בנו ולהיות כעבד מכובד אצל אחרים. כל אלה אינם צירופי מקרים, אלא התגשמותו ל חוק מוסרי הגורס "עין תחת עין". היוונים ידעו כי האופי תובע את קרבנותיו.
אך אגדות אלה מצביעות על מציאות בהקשר רחב יותר מההקשר הבין-אישי. יש בהן תמצית עלייתה ונפילתה של התרבות הכרתית. בראשית המאה העשרים, כשסר ארתור אוונס חפר בקנוסוס הוא מצא שם ארמן כרתים מספקות קצה חוט להבנת האופן שבו תרבות זורחת ושוקעת. מינוס הראשון הוא מלך נטול אנוכיות, השוקד על ייסודה של תרבות גדולה, ואישיותו נותרת בצל, בלהט העשייה והמאמץ. עם מלך שכזה, מה הפלא שהארץ משגשגת? לעומתו, המלך מינוס השני מבליט את אישיותו על חשבון כרתים ועל חשבון משפחתו. הוא תוקף שני אלים חשובים, מוביל את צי המלחמה שלו במשימות שעניינן נקמה אישית, בונה לעצמו ארמון יקר, ומביא על עצמו תבוסה בכך שהוא דורש מס איום ונורא מאתונה. כאן אנו מתבוננים בתזאוס מזווית שונה: לא כגיבור רברבני, אלא כאמצעי להשפלתו של מינוס וכאחד הגורמים לשקיעתה של כרתים. מלך אנוכי כמו מינוס השני, עלול להביא חורבן על מדינה קטנה ודלת משאבים. עושר ועצמה נוטים לטפח שליטים מעין זה. אין לנו דרך לדעת אם התדרדרותה של כרתים נבעה ממנהיגות גרועה, אך אגדות אלה מציגות אפשרות זו כסבירה לחלוטין. מלך בעל יהירות הרפתקנית עלול לנקל לשבור את רוח העם ולהחליש את כושר עמידתו מול פולשים.
מינוס השני היה שונה מאביו - יהיר ואנוכי. מסופר עליו שהוא חיזר נמרצות אחר העלמה בריטומרטיס, עד שזו קפצה מצוק אל מותה, ובלבד שלא להתמסר לו. מינוס עלב פעם בזאוס, וזה בתגובה גזר עליו שכל אישה שתתמסר לו תמות. אולם הוא נרפא בעזרתו של פרוקריס הגולה, שיצר דמות אישה שהסירה ממינוס את הרעל בשעה ששכב עמה. מינוס לקח את פסיפאה כמלכה ונולדו להם שבעה ילדים, מרביתם נדונו לגורל מר. ואכן, אראדנה ננטשה על ידי תזאוס: פידרה שמה קץ לחייה: קטראוס נרצח על ידי בנו; אנדרוגאוס נהרג על ידי הפר ממרתון, שבעטיו פרצה המלחמה נגד אתונה; גלאוקוס טבע בחבית דבש, אף שפוליאידוס הנביא השיבו לחיים באמצעות עשבי כישוף.
הסיבה למקרי המוות ולתאונות הללו קשורה למינוס. הוא ניחן בכשרון להביא על עצמו אסונות. כשבנה מקדש לכבודות של פוסידון, ביקש ממנו לשלוח לו פר לקרבן. פוסידון העניק לו פר לבן מופלא, אלא שמינוס החליט לשמור אותו לעצמו ולהקריב פר אחר במקומו. פוסידון תבע את עלבונו, וגרם לפסיפאה, אשתו של מינוס, להתאהב בפר המופלא. פסיפאה סיפרה על תשוקתה לדידלוס, והוא בנה לה דגם של פרה מעץ כדי שתוכל להזדווג בתוכה בחשאי. כעבור זמן מה ילדה פסיפאה את המינוטאורוס, חיה בעל גוף אדם וראש פר. מינוס ביקש להסתיר את היצור המפלצתי, וציווה על דידלוס לבנות ארמון ענקי, ובו אינספור חדרים ומבוך של מסדרונות שאיש לא יכול היה להימלט מהם. כשהושלמה בנייתו של הלבירינת, עברו מינוס, משפחתו ומשרתיו להתגורר בו, וא ת המינוטאורוס שיכנו במפלס התחתון של הארמון. רק מינוס ודידלוס הכירו את מבואותיו ומסתריו של המקום העצום הזה.
יום אחד קיבל מינוס דיווח ממלך אתונה, איגאוס, על כך שאנדרוגאוס, בנו של מינוס, נהרג על ידי הפר ממרתון. מינוס חשד שמדובר בבגידה פוליטית, ולכן לא האמין לדיווח. הוא יצא בראש משלחת נגד אתונה ונגד בעלות בריתה. הוא צר על העיר מגרה ובכך משך את אהבתה של סקילה, בתו של המלך ניסוס. ניסוס הדף את המתקפה נגדו בזכות תלתל שער סגול שהיה תלוי לו מעל מצחו, ושמר על חייו. אך סקילה, שידעה את סודו, בגדה באביה ובעירה, וגזרה את התלתל. מינוס לא היה אסיר תודה על כך, ובמקום זאת התפרץ בזעם על חולת האהבה הזאת, שאך ביקשה לשוב עמו הביתה. הוא העניש את סקילה בכך שגרר אותה על פני המים כשהיא קשורה בכפות רגליה, והיא טבעה. לאחר כיבוש מגרה, התקיף מינוס את אתונה ואילץ אותה להיכנע. או אז תבע שיגישו לו מס בדמותם של שבעה נערים ושבע נערות שיוקרבו למינוטאורוס מדי תשע שנים.
כשהגיע מועד העלאת המס האנושי הזה, ראה מינוס את תזאוס הצעיר, ומיד חש כלפיו שנאה. הוא שלח ענק בלתי מנוצח באגרוף אל מול תזאוס, והענק הוכה שוק על ירך. תזאוס הציע לאריאדנה זר פרחים, והיא התאהבה בו ונשבעה לעזור לו. היא קראה לדידלוס, שהיה אתונאי כתזאוס. דידלוס היה בכרתים, לשם נמלט לאחר שהרג את אחיינו, שוליה שעלה על דידלוס בכישוריו ועורר בכך את קנאת דודו. אך הוא התמלא געגועים הביתה, וקיבל עליו לסייע לבן עירו. הוא נתן לתזאוס חוט שבאמצעותו ימצא את הדרך אל מחוץ לארמון לאחר שיחסל את המפלצת. כשהגיע תזאוס לשער היציאה, העלה את הארמון באש, הטביע חלק נכבד מן הצי של מינוס, ונטש את אריאדנה בנקסוס. מינוס רתח מזעם, משום שידע שדידלוס סייע לתזאוס, וכלא את הממציא ואת בנו.
דידלוס הכין לעצמו לבנו, איקרוס, זוג כנפיים מעץ, ועליהן נוצות שהודבקו בדונג. הממציא הזהיר את בנו לבל יעוף גבוה מדיי, שמא תמס השמש את הדונג, או נמוך מדיי, שמא ישטפו המים את הנוצות. השניים המריאו אל על, דידלוס בראש. עוד בטרם הספיקו לעשות כברת דרך ארוכה, נמלא הנער התלהבות מכלי הטיס ושיכרון כוח, והחל להגביה-עוף כדי להשקיף טוב יותר על נוף הים האגאי. מבלי לחשוב על הסכנה, הוא התקרב אל השמש, וקרניה המסו את הדונג שהדביק את הנוצות. איקרוס צנח אל הים וטבע למוות.
לבסוף מצא דידלוס מקלט אצל מלך סיציליה, קוקאלוס. במקום גלותו החדש בנה דידלוס מבצר בלתי חדיר. בד בבד החל מינוס לחפש אחר הבוגד שחתר תחתיו, והגיע אל ארמונו של קוקאלוס. הוא הביא עמו קונכייה לוליינית סבוכה, והציע פרס לזה שיצליח להשחיל בה חוט. קוקאלוס נטל ממנו את הקונכייה ומסר אותה לדידלוס. דידלוס קשר חוט לנמלה, הניח אותה בפתח הקונכייה, וכך העביר את החוט דרך פיתוליה. כשהגיש קוקאלוס את הקונכייה למינוס, מיד ידע מינוס כי מצא את דידלוס, וביקש את הסגרת העריק. באותו ערב, כשהיה מינוס בבית המרחץ, שפכה עליו בתו מים רותחים, והוא נכווה למוות. הכרתים צרו במשך שנים אחדות על מבצרו של קוקאלוס, אך ללא הועיל. מאחר שכל בניו של המלך מינוס מתו לפניו, עבר הכתר לאחרים.
פרשנות
בסיפורים על אודות מינוס הנשי ודידלוס יש מרכיב רב עצמה של צדק פואטי. כאשר מינוס ומר לעצמו את הפר הקדוש, אשתו חושפת את יצריה הבהמיים, ומעוררת שערורייה בארמון. מינוס הורג את סקילה, שבגדה באביה ובביתה למענו, ובמעשה זה דומה כי הוא מביא על עצמו את בגידתה של בתו שלו, אריאדנה, שלא להזכיר את נטישתה בידי תזאוס. דרישתו הבלתי הוגנת למס אנושי מתושבי אתונה מביאה אל ארמונו את תזאס, שהורג את המינוטאורוס, מצית את הארמון ומטביע את ספינות המלך. דידלוס רוצח את אחיינו, ולכן נגזר עליו לשאת עונש גלות, לאבד את בנו ולהיות כעבד מכובד אצל אחרים. כל אלה אינם צירופי מקרים, אלא התגשמותו ל חוק מוסרי הגורס "עין תחת עין". היוונים ידעו כי האופי תובע את קרבנותיו.
אך אגדות אלה מצביעות על מציאות בהקשר רחב יותר מההקשר הבין-אישי. יש בהן תמצית עלייתה ונפילתה של התרבות הכרתית. בראשית המאה העשרים, כשסר ארתור אוונס חפר בקנוסוס הוא מצא שם ארמן כרתים מספקות קצה חוט להבנת האופן שבו תרבות זורחת ושוקעת. מינוס הראשון הוא מלך נטול אנוכיות, השוקד על ייסודה של תרבות גדולה, ואישיותו נותרת בצל, בלהט העשייה והמאמץ. עם מלך שכזה, מה הפלא שהארץ משגשגת? לעומתו, המלך מינוס השני מבליט את אישיותו על חשבון כרתים ועל חשבון משפחתו. הוא תוקף שני אלים חשובים, מוביל את צי המלחמה שלו במשימות שעניינן נקמה אישית, בונה לעצמו ארמון יקר, ומביא על עצמו תבוסה בכך שהוא דורש מס איום ונורא מאתונה. כאן אנו מתבוננים בתזאוס מזווית שונה: לא כגיבור רברבני, אלא כאמצעי להשפלתו של מינוס וכאחד הגורמים לשקיעתה של כרתים. מלך אנוכי כמו מינוס השני, עלול להביא חורבן על מדינה קטנה ודלת משאבים. עושר ועצמה נוטים לטפח שליטים מעין זה. אין לנו דרך לדעת אם התדרדרותה של כרתים נבעה ממנהיגות גרועה, אך אגדות אלה מציגות אפשרות זו כסבירה לחלוטין. מלך בעל יהירות הרפתקנית עלול לנקל לשבור את רוח העם ולהחליש את כושר עמידתו מול פולשים.
